הדרשה השבועית

אחרי מות

כי הדם הוא הנפש

לפני 18 שנה הייתי ב 'טיול של אחרי צבא' באפריקה. כשומרת כשרות די אדוקה זו היתה חצי שנה לא פשוטה – גזרתי על עצמי צמחונות, וכמובן שאת כל האוכל שאכלתי בשלתי בעצמי... היתה איתי כירת בנזין ובכל יום בשלתי לעצמי ארוחת בוקר, צהריים וערב. מטיילים רבים תהו מדוע אינני חווה את חוויית המקום עד הסוף – והרי החוויה הקולינרית היא חלק בלתי נפרד מהטיול עצמו. ערב אחד ישבנו כמה מטיילים ואלו החליטו ללכת למסעדה הכי טובה בניירובי, שהייחודיות שלה היא שיש בשר של כל החיות שאי פעם דמיינת לעצמך.. או בקיצור, כל החיות שראינו בבוקר בטיול הספארי... רק על הצלחת שלך.... אני, כמובן, לא הצטרפתי, והסתפקתי בתבשיל אפונים מעשה ידי להתפאר. בבוקר שלמחרת ישבה איתי אחת המטיילות ושאלה אותי "אז תגידי לי .. בעצם, למה את שומרת כשרות?...". התשובה שבאותה העת נתתי לעצמי, וגם לה, היתה כי אני אדם שמבין את משמעות "הגבולות" בחיינו – ועל כן גם לאכילה ולמה שמכניסים לגוף יש גבולות – לא מכניסים הכל, שמים גבולות גם בעניינים הללו.

הפרשה שלנו עוסקת בדיוק בגבולות הללו - לאחר חצי ספר שעוסק בקרבנות, עם הוראות מדויקות ביחס לכל סוג וסוג, מביעה התורה, בפרק י"ז, את יחסה אל הדם. ראשית מובא האיסור החמור לאכול דם, בכל הקורבנות. לאחר איסור זה, בפסוק י,  מביאה התורה את ההנחיות לטיפול בדם של בעלי חיים ניצודים: הדם חייב להיות מופרד ואסור לאכול אותו, כי הדם הוא הנפש. את הדם יש לכסות בעפר, מלמעלה ומלמטה. ניתן לראות במעשה זה מעין קבורה:  וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא.  לכאורה, לפנינו פסוק צדדי. בשולי פרשיות מלאות וגדושות בדבר סדרי הקרבנות, לפנינו פסוק בדבר היחס הראוי לדם שנשפך מחיה או מעוף שניצודו לשם מאכל. לאמִתו של דבר זהו פסוק מרכזי. אולי זהו אחד הפסוקים החשובים בכל 'מחול הקורבנות' של ספר ויקרא -  הפרק הזה ופסוק זה, ממסגר, ממתן, עוצר את תאוות הקרבן, ומחזיר אותנו לספר בראשית, לבריאה ולהבנה שהחיה היא יצור שנברא על ידי האלוהים, כמונו בדיוק – שיש לה נפש – והנפש היא בדם.

ספר החינוך, שנכתב לקראת סוף המאה ה- 13 והמיוחס לרבי אהרון הלוי (הרא"ה), מסביר את טעמה של מצוות "כיסוי הדם" (מצווה קפז) כפעולה המבטאת בושה: "ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בזה נקנה קצת אכזריות בנפשנו, לאכול הבשר והנפש נשפך לפנינו". וגם הרב אברהם יצחק הכהן קוק במאמרו חזון הצמחונות והשלום כותב - "גם אם אכלת בשר אמרה תורה כסה הדם הסתר בושתך ורפיון מוסריותך". אדם השופך דם חיה לצורכי אכילתו ואינו מכסה את דמה נדמה כאדם המגלה אטימות והיעדר רגישות.

התורה אינה אוסרת  לצוד לצורכי אכילה. אמנם, האדם הראשון של ספר בראשית נצטווה לאכול רק מן הצומח; רק לנֹח, אחרי המבול, הותרה אכילת הבשר, אך ברור שאכילת הבשר מביעה את ההכרה במגבלתו של האדם וההבנה שיש באדם יצר פראי שחייב לקבל מענה מעודן (סובלימציה בפי הפסיכולוגיה). היום, כשאנו אוכלים שניצל עוף בצורת "כוכבים" אנחנו מנסים, בעצם, להרחיק מדמיוננו את דמותה של התרנגולת – החיה, אשר מתה על מנת שנהנה מבשרה.  אוכלי שניצל הכוכבים מנסים בדרך זו לפתור את הדיסונאנס של היותנו אנשים מוסריים מחד, ונהנים מבשר החיה אשר 'נרצחה' על מנת להיות על הצלחת שלנו מאידך.

בפרשתנו מוצגת אותה הדילמה – האדם היה רוצה שלא לצוד את היונה ולא לראות את דמה נשפך אך כן היה רוצה ליהנות מבשר היונה, אלא שאין דרך 'לאכול את היונה ולהשאיר אותה שלמה', אי אפשר להחזיק בהנאת האכילה אך לא לחוות את הסלידה הטבעית מתמונת הדם הנשפך .

הפתרון הרדוד בדמות "שניצל כוכבים" אומר לציד לאכול מבשר היונה ולהתעלם מהדם הנשפך, כאילו לא היה ולא נשפך. אבל, הפסוק בויקרא מדריך אותנו לנהוג באופן אחר, מורכב, מודע ורגיש: לא להתעלם מהדם הנשפך, אלא להתייחס להיבט השלילי של הציד. לכסות את הדם בעפר – זהו שלב מחייב של התעסקות ושהייה במקום הקשה – באופן הזה לא מתעלמים מן הדם הנשפך. אדרבא, לכסות את העפר, פירושו לתת את הדעת לא רק על הרצון החיובי, המכריע  לאכול, אלא לתת את הדעת גם על הרצון השלילי, החלש, לא לשפוך דם.

בחזון הצמחונות והשלום כותב הרב קוק: "כיסוי דם החיה והעופות הוא כמו מחאה אלוקית לעומת ההיתר, התלוי ביסודו במצב הנפש המקולקלת של האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ונפשו זאת אומרת, אכלה בשר, כי תאווה לאכול בשר, וגם אוכלת בשר בכל אות נפשה, באין שום רעיון של התנגדות פנימית, מצד רגש הטוב והצדק.

אמרה תורה, כסה הדם, הסתר בושתך ורפיון מוסריותך. אף על פי שלא הגיע האדם עדיין לדרגתו הראויה לו, לתת למוסר נשגב כזה מהלכים בחיים המעשיים בפועל, ולא בא עדנה עד גבול החסידות של ההערה השכלית הזאת, להשכיל ולחוש יפה, שאין ליטול חייה של כל נפש חיה ומרגשת, מפני צרכו ותאותו. אמנם הפעולות הא-לוהיות, המצוות, תעשינה דרכן, לעשות את ההכנה המוסרית, שתוכל לצאת אל הפועל בבא עתה".

התיאור של הרב קוק את "כיסוי הדם"  כ"מחאה אלוהית",  המבקשת מאיתנו להיות צמחונים  ובכך לתת קול לכל אותם ברואים אשר אין להם קול,  מביאה אותי לחשוב על עוד כמה מצוות אשר הינן בעצם "מחאה אלוהית", הנותנת ביטוי לקטנות האדם ולאכזריותו כלפי אלו שלא נשמע קולם. 

אני מקווה שבפעם הבאה כאשר אשאל לגבי שמירת הכשרות שלי אוכל לדבר גם על "גבולות" וגם על היותי קשובה 'למחאה האלוהית', לקולותיהם של אלו "שלא נשמע קולם " ולוותר כליל על אכילת בשר.

 

  • רינת צפניה שוורץ היא סטודנטית לרבנות ומשמשת כרבה של קהילתנו בשוהם.