הדרשה השבועית

ויקהל

על היסטוריה הפוכה והדרך לגאולה - וַיַּקְהֵל - שבת שקלים

הרב ד"ר חיים א. רכניצר

בשנה זו עלה בחלקה של שבת פרשת "ויקהל" להיות הראשונה בין ארבע שבתות מיוחדות הנקראות "ארבע פרשיות", השבתות שבין השבת שלפני ראש חודש אדר או שבת ראש חודש אדר (ובשנה מעוברת אדר ב') עד לראשיתו של חודש ניסן. בארבע שבתות אלו, אנו קוראים כמפטיר פרשיה מפרשה אחרת, שאינה פרשת השבוע. מכאן, השבתות נקראות על שם הפרשיות הנוספות להן – שבת שקלים (שמות ל, 11-16), שבת זכור (דברים, כה, 17-19), שבת פרה (במדבר יט, 1-22), ושבת החודש (שמות יב, 1-20). על המנהג של הקריאה בשבתות אלו אנו למדים מן המשנה "רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת, מַקְדִּימִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. בַּשְּׁנִיָּה, זָכוֹר. בַּשְּׁלִישִׁית, פָּרָה אֲדֻמָּה. בָּרְבִיעִית, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. בַּחֲמִישִׁית, חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן..." (מגילה, פרק ג, משנה ד). בהמשך למשנה זו באות שתי משניות שעוסקות בקריאות התורה בפסח, בחנוכה ובפורים. 

המשנה לא נתנה פירוש למנהג זה. ועוד, ניתן היה לצפות שדיון בחריגות או בתוספות לסדר קריאת התורה הרגיל יעלה בהקשר להלכות קריאת התורה והמגילות בבית הכנסת, אך לא כך הוא. ההקשר של משנה ד' מתמיה. שלוש המשניות הפותחות את הפרק דנות כולן בכללים של מכירה וקניה של נכסי הרבים הקשורים לפולחן הדתי כמו בית כנסת, תיבה  וספר תורה. משנה ג' לא דנה במקרה של מכירת דבר או כלי קודש, אלא בתיאור מצב עגום של בית כנסת שחרב ועומד שומם, ולקהילה אין, ככל הנראה, את הכוחות הדרושים להקימו מחדש: (משנה ג) "וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁחָרַב, אֵין מַסְפִּידִין בְּתוֹכוֹ, וְאֵין מַפְשִׁילִין בְּתוֹכוֹ חֲבָלִים, וְאֵין פּוֹרְשִׂין לְתוֹכוֹ מְצוּדוֹת, וְאֵין שׁוֹטְחִין עַל גַּגּוֹ פֵּרוֹת, וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ קַפַּנְדַּרְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כו) וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם, קְדֻשָּׁתָן אַף כְּשֶׁהֵן שׁוֹמֵמִין. עָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים, לֹא יִתְלוֹשׁ, מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ:"נ  

בעוד משנה ג' מסיימת באזכור עוגמת הנפש למראה בית הכנסת שחרב, משנה ד' מתחילה בהוראה לקרוא את פרשת שקלים. אך מהו החיבור בין משנה ג' למשנה ד'? הקשר הוא בפער בין תיאור ההווה של קהילה שלא מצליחה לתמוך במערכת שירותי הדת, לבין קטע מן התורה הלקוח מתוך שלל הפרטים העוסקים בהקמת אוהל מועד, בנית ארון הקודש, המזבח ומלאכת הכהנים. "... אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַ ה'; ... מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:  עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַ ה'." על מנת להבטיח את מימון המערכת הכהנית "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות ל, 12- 16).  

ככלל ניתן למצוא קשר רעיוני בין המשניות שעוסקות ב"ארבע השבתות" לבין ההתמודדות של חז"ל עם הפער בין הכמיהה לחיים דתיים מלאים לבין מציאות שבה מסיבות שונות אנו נכשלים בישומם. הכשלון מסומל על ידי המראה העגום של בית כנסת שהפך לחורבה. דימוי המהדהד אל חורבן בית המקדש ואל גלות השכינה וגלות ישראל. מבעד לפרספקטיבה זו נביט שוב אל "ארבע השבתות". ההיסטוריה המיתולוגית של עם ישראל, כפי שהיא מתוארת בספר שמות, מתקדמת מן האירוע המכונן של גאולת ישראל ממצרים אל עיצוב המערכת הדתית שבראשה עומד מוסד הכהונה. גולת הכותרת במהלך היא הקמתו של אוהל מועד, הוא מקום משכנו של האל בקרב בני ישראל (שמות כה, 8). אך הלוח העברי, ובעקבותיו סדר הקריאה של "ארבע הפרשות", נע בכיוון ההפוך ללוח המקראי ולסדר האירועים שבו –  מחודש אדר שבמרכזו חג הפורים אל חודש ניסן שבו חל חג הפסח. כך שברקע קריאות התורה עומדת החוויה היהודית של חורבן הבית והגלות. השבתות של "ארבע הפרשות" (שקלים, זכור, פרה, החודש) יצרות דינאמיקה דתית ונפשית הפוכה. כלומר, בראשית חודש אדר לקראת חג הפורים קריאה בפרשת "שקלים" שעניינה איסוף חצי השקל מהעם ככפרה להם ולמימון עבודת המשכן, אל הגאולה בפרשת "החודש" לקראת חג הפסח. כך מכוננת חוויה אלטרנטיבית של מעבר מגלות אל הגאולה שבבסיסה, בניגוד לסיפור המקראי, עומדת האחריות האנושית לגאולה אליה יצטרף המעשה האלהי בקריעת הים וביציאה מן המיצר "ביד חזקה ובזרוע נטויה".  

 נביט אל תרומתן של "ארבעת הפרשיות" לבניית תודעה דתית שמכשירה ומובילה את האדם להיות ראוי לגאולה ממצרים. בפרשת שקלים אנו מצווים  לתת "אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'... הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם.   וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמות ל, 11-16). כלומר, כפרת הנפש קשורה באופן ישיר ומהותי לרצון וליכולת של היחיד ושל הציבור לקיים את עבודת הקודש, להבטיח את היסודות לחיים דתיים.  זהו הצעד הראשון לגאולה. בפרשת "זכור" אנו קוראים:" זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, 17-19). רבים המקורות החסידיים שרואים בעמלק ובמלחמה בו מאבק פנימי ביצר. דברי כאן מושפעים מרוח מורי החסידות. ראו לדוגמה את דברי  ר' אלימלך וייסבלום מלִיזֶ'נְסְק בספרו נועם אלימלך בדבריו על פרשת 'בשלח': "זכור את אשר לך עמלק וכו'. דאיתא וילכו שלשה ימים בלא מים בלא תורה ועל ידי זה בא עמלק וילחם בישראל וזה רמזה לנו התורה שלא יהיה אדם מישראל ג' ימים בלא תורה ח"ו כי על ידי זה יתגבר היצר הרע ח"ו במאוד ולכן צריך האדם להתחזק מאד ולעסוק בתורה תמיד. וזהו זכור את אשר עשה כו'."

המהלך של כינון התודעה והחיים הדתיים של היחיד ושל האומה אינו מהיר וחד פעמי, אלא גלוּל במאבק נפשי-פנימי בכוחות שמתנגדים לכך. עמלק מסמל את יצר הרע, את מרכיבי הטומאה שבנו, את הכוחות שמְפַכִּים חולשה בליבו של מי שחותר לשינוי. מלחמה בהם, מחיקת זכרם, היא דווקא הגברת המודעות לקיומם וזכרון מתמיד של המחוייבות למאבק ולהקרבה. המאבקים הנפשיים-פנימיים והאידיאולוגיים-חברתיים יוצרים סביבה  טעונה, מלאת חיכוכים ומרירות. סיגים עפים בעת צירוף הלב. לכן באה הקריאת בפרשת "פרה אדומה" (במדבר יט, 1-22 ) ומלמדת כיצד להטהר מטמאת המת. המת עומד כסמל לכאב. אנו נדרשים להתבונן ולשקול שוב ושוב את דרכנו ולקבל על עצמנו את האחריות על מעשינו בדרך להגשמה, כאילו היו הטעויות מונחות כמתים לרגלינו. אולי יותר מכל, הרעיון שצריך להקריב משהו שלם ותמים מתוכנו, המסומל כ"פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (שם, 2), נועד לעורר בנו את ההכרה במחיר הכבד שאנו עשויים לשלם או לגבות בדרך אל ההגשמה. הקריאה ב"פרשת פרה" כמוה כאניטידוֹט לכל מי שדרך ההתלהבות לתקון ולתשובה, בין במישור האישי ובין בזה החברתי, מלווה בהתלהבות יתר, באידיאולוגיה שהופכת לדוגמטית, באמונה שמתגבשת לכדי מהלכים חסרי פשרות. רק לאחר שהכרנו במחירו של כל מעשה ומעשה יכול המחנה להטהר. רק אז נגשים כולנו (היחיד בליבו והחברה ככלל) לקרוא את "פרשת החודש" (שמות יב, 1-21). רק לאחר המעבר בין "שקלים" זכור" ו"פרה" אנו יכולים להבין באופן עמוק את חווית העבדות, להגאל ממצרים, ולבוא אל ה"נחלה ... שתזכה שתהיה לך ירושה אז [ימחה] זכר עמלק ...היצר הרע מעליך מתחת השמים..." (נועם אלימלך, בשלח). 

הנה קראנו את "ארבע הפרשות"; העמדנו את המשכן, נלחמנו בנטיותינו הרעות, טיהרנו את ליבנו, באנו שוב אל עומק עבדות מצרים.  כך צעדנו במהלך ההיסטוריה בהיפוך על מנת שנוכל לשוב אל אוהל מועד עם שחר חדש בו חודש ניסן יעמוד שוב כ "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שם, 2).

שבת שלום