הדרשה השבועית

נח

הוי כל צמא לכו למים

הרבה ד"ר דליה מרקס

סימני החיים הקטנים והגדולים ואותות העתים מוצפנים להם בתוך תפילות ישראל. התפילות מסמנות את חילופי הזמנים והעונות והשנים ועוזרות למתפלליהן למצוא אחיזה בעולם מבלבל. דוגמה לחילוף כזה הוא הביטוי הליטורגי לחלוקתה של השנה העברית לעונה הגשומה ולעונה שחונה. לפני שבועיים חגגנו את חג הסוכות, שבו "נידונים על המים" (ראש השנה א, ב). שבוע לאחר מכן, בשמיני עצרת, התפללנו את תפילת הגשם, ובכך ציינו את ראשיתה של העונה הגשומה. מעתה (ועד פסח) אנו מזכירים את הגשמים בברכת גבורות בתפילתנו, ומכנים את האלהים: "משיב הרוח ומוריד הגשם". בשבוע הבא (וליתר דיוק בז' במרחשוון) יועצם הביטוי של התקווה לגשמים ולתפילתנו תוסף גם "שאילת גשמים", היינו הבקשה: "ותן טל ומטר לברכה".

פעמים רבות אני שואלת את עצמי מה חשבו אבות אמותינו ואמהות אבותינו כשביקשו גשם באירופה הרוויה באגמים ובנהרות והגשומה ממילא, האם יכולים היו לחוש את החרדה הקיומית של דרי ארץ ישראל התלוים בגשם למחייתם מפני שנה שחונה ויבשה? בארץ ישראל, לעומת זאת, אין ספק שהתפילות לגשם נאמרו מתוך דאגה ממשית, תוך הצצה מוטרדת הן בשמיים והן באדמה. רב יהודה, מחכמי התלמוד, ביטא את הצורך בגשם באומרו: "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה", ולעומתו הגדיל רבא ואמר: "יותר מיום שניתנה בו תורה" (בבלי תענית ז ע"א). אצלנו המים הם בדרך כלל ברכה, אך גם אצלנו יש הצפות ושטפונות, וגורלם של נתיבי איילון בעניין זה לא תמיד שפר מזה של נחלי מדבר יהודה.

ודווקא השבוע כשאנחנו שרוים בין ה"הזכרה" של הגשמים לבין "שאילתם", מזומנת לנו פרשת נח ובה סיפור המבול ותיאור המים שניתכו על הארץ בעוז כה גדול עד שמחו את סימני החיים מן הארץ. האלהים הבטיח, אמנם, לא לחזור ולקלל את הארץ במבול, אבל חכמינו ראו צורך להציב מענה למים המסוכנים של הפרשה בלשונה של ההפטרה, שבה נשמעת קריאתו הנאדרת של הנביא: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה, א). הזמנה זו נדרשת בדרך כלל כדוברת על תלמוד התורה, אבל מדוע שלא נקרא אותה כלשונה? כל הצמאים ילכו נא אל המים וירוו צמאונם. מסתבר שהדבר אינו כל כך פשוט, לא לכל אחד...

שבת זו, שבה אנחנו שרוים בין ה"הזכרה" שעל פי טיבעו של עולם שבעונה הזו ירדו גשמים ובין ה"שאילה", המעידה על כך שלא תמיד יורדים באיזורינו גשמי ברכה בעתם; בין המים המענישים והממיתים ובין המים המבקשים להרוות "כל צמא" - היא הזדמנות לחשוב על משמעות המים בעבורנו. באופן אסוציאטיבי אנחנו מקשרים מים לטוהרה ולניקיון, אבל האם תמיד כך הוא הדבר?

בעתיד הקרוב אמור לראות אור הספר "פרשת המים" בעריכתן של ארבע רבות רפורמיות – תמר דבדבני, מיה ליבוביץ, אלונה ליסיצה ודליה מרקס. הספר עוסק בממדים מגוונים הקשורים במים ובטוהרה ובעיקר בחווית הטבילה במים. במאמר המופיע בספר כותבת חוקרת איכות הסביבה מירע'לה גולדשטיין:

היום אנו חוששים מפני מים שלא טופלו. פעמים רבות אנו מקשרים מים בטבע לסיכון ללקות במחלות או בזיהומים. כמה מהגורמים לזיהום הם עתיקים, כמו מי שופכין, אבל אחרים, ככימיקלים תעשייתיים או חומרי תרופות, הם חדשים. יתר על כן, בני אנוש הם אלה שיצרו והפיצו את המזהמים המסוכנים האלה. המציאות הזו מעלה שאלות על היחסים בין טהרה גופנית לטהרה רוחנית: האם אנו יכולים להיות טהורים מבחינה רוחנית אם הסביבה הפיזית שלנו אינה טהורה? ... אם חיללנו את המים שבהם אנו טובלים?

זאת ועוד, אם מים קשורים בתודעתנו הדתית בצדק, כמאמר "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (עמוס ה, כד), כיצד נוכל להסביר שכיום ליותר ממיליארד בני אדם אין גישה למי שתיה ראויים, ואיך זה קורה, בתקופתנו המודרנית, שמיליונים מתים מדי שנה ממחלות הקשורות במים ובהעדרם, וזאת בעוד שבמדינות העשירות מבזבזים בני אדם מאות ליטרים בכל יום על ג'קוזי, אמבטיות פאר ועל פינוקי סרק. "הטכלונוגיה", מוסיפה גולדשטיין, "נתנה בידינו כוח לשלוט בתהליכים טבעיים, ובאמצעות כוח זה אימצנו את הגישה לפיה אנו צריכים לשלוט בהם. כתוצאה מגישה זו פגענו בטבע בדרכים רבות, מהביצות המקומיות ועד האקלים העולמי". אבל הכל יודעים שעם עוצמה רבה באה גם אחריות גדולה.

ארגוני איכות הסביבה קבעו את השבת, פרשת נח, כשבת של מודעות ציבורית לשאלות סביבתיות. דומה שבישראל המודעות למים, לזמינותם, לאיכותם ולמאבקים הקשורים בהפקתם ובהשגתם נוכח בשיח הציבורי הרבה יותר מאשר ברוב מדינות המערב. אבל שומא גם עלינו להזכיר לעצמנו שגם אם המים הם ברכת האל, אין אנו יכולים לקחת אותם כמובנים מאליהם ואם אנו מבקשים לשלוט בהם, עלינו לעשות זאת מתוך הכרה במצוקות הקשורות במים ובשאלות של צדק הנובעות מהצורך בהם ובעיקר באיזור שחון כשלנו.

המים מלמדים אותנו שיעור בצניעות – חומר פשוט כל כך, אין לו צבע ולא צורה, אוחז את המפתח לחיים. המים מלמדים אותנו שיעור חשוב בהכרת תודה ובחידוש המחויבות שלנו כלפי אלהים, אדם ואדמה.