הדרשה השבועית

יתרו

על יתרו והמלנכוליה של מעמד הר סיני

הרב ד"ר חיים א. רכניצר

מסורת הפרשנות למקרא מרעיפה שבחים על יתרו, חותן משה וכהן מדיין, שזכה שתקרא הפרשה שעוסקת במתן תורה דווקא בשמו. "יתרו שבע שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, רעואל, חבר, פוטיאל, קיני. יתר, שהותיר פרשה אחת בתורה. יתרו, שייתר במעשים טובים. חובב, שהיה חביב למקום. רעואל, שהיה כריע למקום. חבר, שנעשה כחבר למקום. פוטיאל, שנפטר מעבודה זרה. קיני, שקנא לשמים וקנא לתורה" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דעמלק, פרשה א).

תשבחות אלו הסתירו מעינינו את הדינאמיקה והקשר המהותי בין שני חלקי הפרשה, זה הפותח את הפרשה ומתאר את פגישת יתרו ומשה וזה המוקדש למתן תורה. עד כדי כך נראים שני החלקים כנפרדים זה מזה שמסורת פרשנית עניפה עוסקת בשאלה האם הפגישות בין יתרו ומשה קדמה למעמד הר סיני או מאוחרת לה. עדות לבעייתיות שבצירוף שני החלקים של הפרשה עולה בפרשנויות השונות לפסוק הפותח את הפרשה: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (שמות יח, 1). שואלים הפרשנים: מה הדבר ששמע יתרו? האם הגיעה שמועה לאוזניו אודות יציאת מצרים והנצחון במלחמה בעמלק, או אודות המעמד המופלא של מתן תורה? הראב"ע (אברהם אבן עזרא 1167-1092) כותב שמכיוון שהזכירה התורה את "הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדו הטובה שעשה יתרו לישראל. וכתוב 'וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל' (שם שם, 9) ונתן למשה וישראל עצה טובה ונכונה." הראב"ע רואה בסיפור בואו של יתרו אל מחנה ישראל יחידה נבדלת, שמצאה את מקומה לפני פרשת מתן תורה על מנת להפריד בין מעשה העמלק שקדם לה, בפרשת 'בשלח', לבין סיפור מתן תורה. לדעתו, מבחינת סדר העיניינים, בואו של יתרו אל מחנה ישראל מאוחר למעמד הר סיני ומתן תורה. ואילו הרמב"ן (1270-1194) חולק עליו, ולאחר נימוקים רבים קובע "והקרוב אלי לתפוס סדר התורה שבא [יתרו] קודם מתן תורה בהיותן ברפידים". אך כל הנימוקים אינם מתייחסים לשאלת חוסר המידתיות בין שני חלקי הפרשה – פגישה קצרה בין שני בני אדם, לעומת ירידת האלהים על הר סיני ומתן תורה. כיצד אם כן ניתן להבין את הקשר בין שני חלקי הפרשה כקשר עינייני, ואת סדר הפרשיות כהכרחי וכמשקף מהלך רעיוני אחד?

מסופר שכשבא יתרו אל מחנה ישראל ברפידים ראה את משה יושב מבוקר עד ערב כשופט בכל עניין ועניין ומודיע לעם בדרך הוראה פרטנית וישירה "אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו" (שם, 16). לדעת יתרו צורת ההנהגה הישירה של משה אינה יעילה, שכן היא תוביל לשחיקתו של משה ותזיק לעם – "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שם, 17-18). לכן, מציע יתרו למשה להאציל סמכויות, וליצור היררכיה של הוראה, שפיטה, וניהול. על משה למנות מקרב העם "שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת, וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם; וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה, וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" (21-23) .הצעתו של יתרו נראית ראויה בעיני משה והוא עושה "כֹּל אֲשֶׁר אָמָר [יתרו]. וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל-עֵת: אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם. וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ; וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ". אך תשומת הלב שנתנו להגיון ולפרטים הפרגמטיים של שיטת ההנהגה שמציע יתרו למשה, הסתירה מעֵינֵינוּ את המשפט שבו פותח יתרו את דבריו. משפט זה מלמד על הההגיון העומד ביסוד השיטה: "הֱיֵה אַתָּה לָעָם, מוּל הָאֱלֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים" (שם, 19) . לכן, הצעתו של יתרו למנות שרי אלפים, מאות, חמישים, ועשרות, שישפטו את העם לא מבטאת עקרון של פרמידה שלטונית. פרמידה שלטונית מאפשרת לכל מרכיב במבנה להיות קשור למרכיבים שמעליו, מצדדיו ומתחתיו. ניתן לצייר קו ישר בין הקצה העליון של הפירמידה לבין כל אחד ממרכיביה עד האחרון שבינהם, זה המרוחק ביותר מן הקודקוד. אך במבנה השלטוני שיצר משה, בעצתו של יתרו, לא מדובר רק בהאצלת סמכויות ויעול שיטת המשטר, אלא בבניית מנגנון תיווך בין הריבון, ריבונו של עולם, לבין ישראל. מנגנון תיווך שכזה מניח מיניה ובי את קיומה של החציצה בין הגורמים המתווכים – אלהי ישראל מזה ועם ישראל מזה, ובתווך עומד משה כאלהים לעם. ניתן לראות בפרשיה הקצרה של בואו של יתרו אל מחנה ישראל יצוג של מִתְוֶה מקדים והכנה לאירוע הגדול של מתן תורה בהר סיני. עם יציאת-מצרים מתנסים בני ישראל בחוויה ישירה של נוכחות אלהים. אלהים נגלה אליהם כמצביא וכמדריך ההולך לפניהם במדבר בעמוד ענן ביום ובעמוד אש בלילה (שם, יג, 21). דרך הניהול שנוקט בה משה, לפני יישום שיטת המשטר של יתרו, הולמת את הנוכחות הישירה של אלהים בקרב מחנה ישראל. לעומתה, השיטה השלטונית שמציג יתרו, מקפלת בתוכה את קווי היסוד העתידיים ליחסים בין ישראל לאלוהיו, ומכשירה את הקרקע למיסודם כחוקה. מנקודת מבט זו, מתן תורה אינו מבטא התקרבות בין אלהים לעמו, אלא דווקא מייסד את הריחוק בין העם לאלוהיו. הקדוש ברוך הוא הופך ל'מלך מלכי המלכים'. הריבונות המתווכת, גם זו שמעוגנת בחוקה, מבטאת מהלך כפול של עיגון וחיזוק היחסים הריבוניים בין העם לאלוהיו מחד גיסא, ובניית פרגוד בין שני הצדדים, מאידך גיסא. ריבונות אלהית קשורה בפרדוכס, שכן דווקא כגודל נוכחותו כריבון בארץ, כך גודל המרחק ממנו. לא יפלא אפוא, שהדינאמיקה של מעמד הר סיני כולה רוויה מהלכי תיווך, מיסוך והפרדה. לכן כאשר "יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי" הוא מצווה את משה "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ:  כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת". הריבון נשאר חבוי מעבר למסך קולות השופר, העשן ורעידת אדמת ההרים. מה נותר לבני ישראל כי אם לומר אל משה "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן נָמוּת" (שם, כ, 15) . מבחינת העם, מה שהחל בשינוי ניהולי-פרגמטי בעצת יתרו, התפתח והתמסד וחולל שינוי תיאולוגי-תודעתי עמוק, שמיצב את מערכת היחסים בין עם ישראל לאלוהיו. נקודת המפגש היא עצמה נקודת הפרידה.