הדרשה השבועית

בשלח

מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני!?

הרב יהורם מזור

פרשת השבוע מספרת כיצד התחרט פרעה על שנתן לבני ישראל לעזוב את מצריים, וכיצד רדף אחרי ישראל, עד שהשיג אותם חונים על שפת ים סוף. התורה מספרת לנו כי הקב"ה התערב והפריד בין המחנות  וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה, מחנה מצרים למחנה ישראל,  כל אותו הלילה (שמות י"ד, 20). עם עלות השחר אנו פוגשים את בני ישראל מצידו השני של ים סוף ואת בני מצריים שטבעו בים. מלאכי השרת מוכנים לשיר את שיר היום לפני הקב"ה, אך הוא מעכב אותם ואוסר עליהם לשיר. משה רבנו, העומד על שפת הים ועל ידו אחותו, מרים הנביאה, רואים בעזרת רוח הנבואה שלהם כי בשמי השמיים מתחולל אירוע מיוחד. לכן אין אלה המלאכים השרים בבוקר זה, אלא משה ובני ישראל ומרים ונשות ישראל השרים את שירת הים. המדרש מתאר לנו את מה שהתרחש:
 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב, (שמות יד, 20) "וְלֹֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה", בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִקְשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַעֲשֵׂה יָדַי טוֹבְעִין בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנָי?! (מגילה י'ף ע"ב).

סיומו של המדרש: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני", שייך לאותם ביטויים מכוננים שגם אילו שאינם רגילים לצטט מן הכתובים נוהגים להשתמש בהם. יש שאנו פוגשים בו בדברי מי שחזון השוויון בין בני אדם מאד עקרוני להשקפת עולמו. אחרים מצטטים את המדרש כשהם מדברים על הצורך לרחם ולהבין גם את אלה שבאופן מסורתי נחשבים לשונאינו. יש מי שלדעתו מוכיח מדרש זה, כי מוסר היהדות הוא מוסר נעלה, הרואה את צלמו של אדם הראשון בכל מי שנברא בצלם. משפט זה שייך לאותם ציטוטים מדברי חז"ל כמו: "חביב אדם שנברא בצלם" ו- "כל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".

דבריו של רבי יוחנן מלמדים אותנו שהשמחה למפלתו של האויב אינה ראויה. ברגע שהאויב הפסיק להוות גורם מאיים והפך לסובל אנו מצווים לעזור לו במים, מזון ורפוי, ואפילו אם האויב הזה היה במרדף אחריך ושעבד אותך ואת הדורות שלפניך, ואפילו רצה באופן מוחשי להשמיד אותך השמדה מוחלטת, כדוגמת כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ.

כשערכנו את ההגדה של פסח במהדורתה הרפורמית, (הגדה לזמן הזה, ערכו יהורם מזור, דליה מרקס ויהוידע עמיר, הוצאת מר"ם תשס"ט), עמדו לנגד עיננו מספר הגדות לא מסורתיות: רפורמיות, קונסרבטיביות וגם הגדות התנועה הקיבוצית. דבריו של רבי יוחנן, שאינם מצויים בהגדה המסורתית, מופיעים בכל אחת מההגדות שמניתי, בהרחבה או בצמצום. בטקסטים שבחרו להתייחס למאמר הזה בהרחבה מופיע גם המדרש המספר איך שיקעו המצרים את תינוקות ישראל בלבנים שלבנו בני ישראל לבניין ערי המסכנות שבנו. המדרש הזה מתאר את הדרך האכזרית שנהגו המצרים בבני ישראל, ולכן הגיע להם לטבוע. אך הקב"ה הוא אביהם של כל הברואים, ולכן, למרות גזר הדין אין הוא רוצה לשמוע שירה מפי המלאכים.

אומנם ההגדה המסורתית לא מזכירה את המדרש של רבי יוחנן שלמעלה, אך בכל זאת אין היא שוכחת לחלוטין את המסר הנובע מאותו המדרש. כשאנו באים למנות את עשר המכות, את קיצורן דצ"ך עד"ש באח"ב ולפניהן את המילים דם ואש ותמרות עשן, אנחנו מחברים את איזכור המכות עם גריעה מכוס היין שלפנינו. מנהג הספרדים הוא לרוקן מעט מעט מן היין מכוסו של עורך הסדר. יין זה לא יישתה, אלא ישפך כיוון שקללות נאמרו עליו. האשכנזים מטפטפים, בעזרת הזרת, שש עשרה טיפות יין מהכוס. באותן הגדות שלא מסתפקות רק בטקסט ובהנחיות לסדר, אלא מוסיפות גם פירושים, יש ונפגוש את הפירוש המקובל, המלמד כי הפחתת היין מכוס השמחה שלנו היא בגלל צערנו על בני מצריים שהיו צריכים לסבול בגלל ליבו הקשה של פרעה שסרב לשלח את עם ישראל ממצריים והביא בעקשנותו סבל על עצמו ועל עמו.

***
חג הפסח עדיין רחוק מאיתנו מרחק שלושה חודשים. לפני שנתחיל להתכונן לליל הסדר נחגוג את ט"ו בשבט ואת פורים. ארבע כוסות היין על צבעיהם השונים בסדר ליל ט"ו בשבט, וכוסות היין, עד דלא ידע, של משתה פורים קודמות לארבע הכוסות המסמלות לשונות של גאולה בליל הסדר. אך עלינו לזכור תמיד כי מצופה מאתנו רמת מוסר גבוהה, הנלמדת גם ממדרשו של רבי יוחנן שצוטט בתחילת דרשה זו,  שהיא הבסיס להיותנו עם בחירה, כדבריו של הנביא עמוס: שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם (עמוס ג' 1-2).

שבת שלום