הדרשה השבועית

בא

לדורותיכם חוקת עולם

הרב פרופ' יהוידע עמיר

הסאגה של המאבק לשחרור עם העבדים מגיעה בפרשתנו לשיאה. בחצות הלילה יכה האל את כל בכורי מצרים ויעשה שפטים באלוהיהם. בכך יינתן האות ליציאת העם – נשים וגברים, זקנים וטף, נפש ורכוש – מהארץ שהפכה להם לבית עבדים ושבה חיו ארבע מאות שנים ארוכות. האירוע חשוב עד מאד  לעבדים הכמהים לחירות; לעם המשעבד שהשתעבד לאדנותו ולכוחו להרע; למאבק הדתי בין עבודת אלוהי מצרים לעבודתו של האל האחד, בורא שמים וארץ, שנגלה למשה והטיל עליו את השליחות הגואלת. אבל יציאת מצרים היא גם אירוע טקסי מובהק, רגע של התכוננות והתבוננות, התפקדות והתייצבות. המאבק הממשי מוטל, מטבעו, על ההנהגה, זו האנושית, של משה ואהרן, כמו גם זו האלוהית. ואילו העם נתבע להתכונן באורח שונה לגמרי: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת ... וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ ... וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה' (שמות יב, 3-11).

אחדים מפרטי הדברים המובאים כאן תובעים התייצבות אמיצה והזדהות ציבורית, כמו מריחת הדם על מזוזות הדלתות ומשקופיהן. אחרים, עניינם בבית פנימה, מרקם חייה של החבורה המתכנסת בו. כך אכילת הזבח על מצות ומרורים; כך ההסבה יחדיו חגורי-מותניים, נעולי נעליים, אוחזים במקל הנדודים המסמן את העתיד להתרחש בשעות הקרובות, כשחלום היציאה לחירות יתחיל להתממש. ואמנם, מבטיח האל, כשכל זה ייעשה "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה' ... וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם שם, 12-13). אם כך ינהגו בני ישראל, אם יטרימו במעשים טקסיים אלה את הגאולה הממשמשת ובאה, הרי הם יהיו נכונים נפשית ורוחנית לבאות. כשיבוא הרגע נורא-ההוד ההוא, כשפרעה, ששכל את בנו בכורו, ימריץ את העם לצאת בחופזה לדרך ולהיפרד ממצרים המענה והמשעבדת, המוכה והחבולה, הם יהיו ערוכים לפגוש את המתרחש בכל לבבם ובכל מאודם, להתעלות אל גדולת האתגר העומד בפניהם.

מערכת טקסית זו מכונה בלשון חז"ל 'פסח מצרים'. יישומה היה תָחום לאותה שנה, לעם העומד לצאת לחירות. בשביל קוראי התורה מידע זה אינו מעשי. אנו איננו אמורים ליישם במישרין אף פרט ממה שנאמר בפרשה בעניין זה; רק ללמוד את הנאמר ולשקול את משמעותו בשביל האופן שבו נבין את האירוע המכונן ההוא, שבו יישזר במרקם חיינו. משמעו החינוכי והדתי של הכתוב רב, לקחו מעמיק ופורה, אבל אין בו 'הוראות שימוש' טקסיות, הנחיות העשויות לכוון אותנו בבואנו לציין בחיינו שלנו את יציאת מצרים. 

הפרשה יודעת זאת היטב, ערה עד מאוד למתח בין סיפור קורות העבר לבין ציווי על ההווה ועל העתיד. היא אינה מסתפקת בכינונו של 'פסח מצרים'. לא פחות מכך היא מכוננת את מה שמסורת חז"ל תכנה 'פסח לדורות', היינו האופן שבו אנו מצווים לקיים את חג הפסח "לדורותיכם חוקת עולם": וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ ... וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם ... שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם ... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם. וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל. (שם שם, 14-28). 

פסוקים אלה מכוננים את יום יציאת מצרים כיום של זיכרון המונחל מדור לדור. הם מעצבים באורח מדוקדק לא רק את המרקם הטקסי שינכיח זיכרון זה בחיי העם. הם מעצבים 'עבודה' דתית שתנחה כל משפחה ומשפחה, בכל דור ודור. לא פחות מכך הם מייסדים את מרקמו של השיח החינוכי-תרבותי של 'עבודה' זו. מטרתה לעורר את בנינו ואת בנותינו, להעלות בהם שאלות וקושיות. מה משמעה של עבודה זו? מדוע אתם דבקים בה? מה צריך להיות המסר העולה ממנה בשביל חיינו? התשובה לקושיה מצוּפָּה זו אינה אמירה אידאולוגית תאורטית, אלא סיפור; סיפורה של היציאה המופלאה, של פסיחת האל על בתי בני ישראל בשעה ש'נגף' את בתי המשעבדים. זיכרון הסיפור, השיבה אליו פעם אחר פעם, החג המציין זיכרון זה ומנכיח אותו בחיי כל דור – זהו לב 'העבודה', לב הזהות הדתית והמוסרית המכוננת כאן. 

על רקע זה בולטת העובדה המכרעת של טקסט זה, שאיננו שמים לב אליה בדרך כלל. שהרי, כל זה נאמר עוד לפני שהתרחשה יציאת מצרים. לא רק הציווי על 'פסח מצרים' בא לפני מכת בכורות – זה הרי טבעי והכרחי; גם הציווי על 'פסח לדורות'. העם עדיין משועבד במצרים, עדיין לא גמלה בלב פרעה ההבנה שלמען חייה של מצרים  עליו לגרש את העבדים ולהשתחרר משעבודם. הציווי לזכור "לדורותיכם חוקת עולם" קודם לאירוע עצמו; הציווי 'לשמור את המצות' בכל דור ודור, קודם לאכילת המצות בידי המתכוננים לצאת ממצרים, ולא כל שכן לנטילה החפוזה של בצק שלא הספיק להחמיץ טרם גורש העם ממצרים, כפי שתספר הפרשה בהמשך; ההסבר, ש"העבודה הזאת" באה להזכיר ולהנכיח את פסיחת האל על בתי בני ישראל בשעה שנגף את המצרים, קודמת לאותו לילה נורא שבו מת כל בכור במשפחות המצרים "מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם" (שם יא, 5), בעוד משפחות בני ישראל נותרו ללא פגע. 

ניתן לפטור עניין זה כביטוי לעריכה לקויה ובעייתית של המקורות שמהם עוצב טקסט התורה כפי שהוא בידינו. לגישה מעין זו יש בהחלט על מה לסמוך. הרי בפרשה שלנו מופיעים פעם אחר פעם ציוויי 'פסח מצרים' ו'פסח לדורות' כשהיחס ביניהם או משמעות שזירתם זה בזה אינם ברורים עד תום. גם עניינים מרכזיים, כמו הסיבה לאכילת המצות, זוכים להסברים סותרים (האם מלכתחילה צוּוה העם לאכול מצות או שמא היה זה רק בגלל החיפזון ביציאה). ומעבר לכול, כיצד ניישב את המערכת הטקסית הקודמת ליציאה ואכילת הפסח 'מותניכם חגורים, נעליכם לרגליכם, מקלכם בידכם', לבין הטענה שהיציאה באה בפתע, כך שלא היה סיפק בידי היוצאים לעשות צדה לדרך (שם יב, 39). ובכל זאת, הסברים כאלה, עם כל כוח השכנוע שיש בהם, אינם יכולים להספיק. אנחנו מצוּוים קודם כל על הקשבה דרוכה לְמה שאומרת התורה, כפי שהיא נמסרה לנו, כפי שהיא בידינו. בין אם הפסקאות הרלוונטיות בפרשתנו הן הרכבה של מקורות שונים בין אם לאו, המִצווה העולה ממנה אל חיינו מעוגנת בפרשה כמות שהיא, כפי שנקרא אותה בבית הכנסת בשבת המיוחדת לה.

כשכך קוראים, כשכך ניגשים לפרש את הטקסט ואת המצווה העולה ממנו, מבינים שבעובדה שמצוות 'פסח לדורות' מופיעה לראשונה עוד קודם ליציאת מצרים עצמה, טמון רעיון עמוק ופורה. אנו רגילים לחשוב על הזיכרון כְּמה שבא אחרי ההתרחשות שאותה זוכרים, שקונה את ערכו ואת חשיבותו מערכה ומחשיבותה של ההתרחשות. ואילו כאן מתחלפות היוצרות. זיכרון יציאת מצרים קודם ליציאה עצמה. אם נרצה לומר: יציאת מצרים תתרחש כדי שנוכל לזכור אותה, כדי שזכרה יעצב את חיינו, יגבש את זהותנו הדתית והחברתית, יהיה התשתית למצווה שאנו מצוּוים בה. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, בכל עת ובכל הקשר זה יהיה הבסיס לעיצוב עולמנו. מציאויות החיים מתחלפות, אתגרי ההיסטוריה והתרבות משתנים. יציאת מצרים נותרת הבסיס שלאורו – או גם לאורו – אנו נתבעים להשתית את חיינו. 

פרשנות המקרא שמה לב לביטוי "לדורותיכם חוקת עולם", שקיבע את חגיגת הפסח. רוב הפרשנים שהתייחסו לביטוי זה והבחינו שיש בו לכאורה כפילות, שאלו מדוע צריך לומר 'חוקת עולם' אחרי שכבר נאמר 'לדורותיכם'. התשובה שניתנה כרגיל היא שהביטוי לדורותיכם, אילו הופיע לבדו, היה יכול להיתפס כמתייחס לדורות אחדים בלבד (מכילתא דרבי ישמעאל, בא - מסכתא דפסחא, פרשה ז): "לדורותיכם ... שומע אני מיעוט דורות שנים ת"ל חקת עולם תחֹגֻהו". רבי משה עטר (מרוקו, המאה השמונה עשרה) אינו מסתפק בהסבר זה ושואל: אם אמנם נחוץ שייכתב 'חוקת עולם', כפי שעולה מהפירוש המקובל, מדוע לא הסתפק בכך הכתוב; מדוע הותיר את 'לדורותיכם'? האם ציווי לחגוג 'חוקת עולם' לא היה מספיק? "שלא תאמר תינח בימי החירות בימי הגלות שאנו משועבדים מה מקום לזכרון לטובה שפסקה, תלמוד לומר חקת עולם – אפילו בזמן השעבוד בשאר גליות חקה חקק ה' " (פירוש "אור החיים", שמות יב). היינו יכולים לחשוב שחגיגת הפסח מקומה רק 'בימי החירות'; ש'בימי הגלות', שבהם אנחנו משועבדים, אין מקום להנכחה זו, אין מקום לזיכרון חי ורוחש זה. בא הכתוב ומלמדנו שלא היא. זיכרון יציאת מצרים רלוונטי לכל דור, משמעותי בכל מצב, פורמטיבי בכל רגע ורגע של ההיסטוריה היהודית. גם בימי הרעה, גם בעתות שבהן מתרחשים אירועים הרי גורל.

אמיל פקנהיים, הפילוסוף והרב, כינה בהקשר זה את יציאת מצרים (ולצידה את חורבן הבית) "חוויות מכוננות". ואילו היהדות המודרנית הציבה סוג אחר של ראייה היסטורית. לצד זיכרון-העבר המסורתי, ולא אחת כנגדו, התייצבה התביעה להבין את תולדות העם בכליה של החקירה המדעית, ומעבר לכך, להנכיח בחיינו את ההיסטוריה "כפי שאכן התרחשה", ולא כפי שציירה אותה המסורת. בכלים אלה ניבטת יציאת מצרים באור מפוקפק, שמא לא אירעה כלל, שמא התרחש דבר מה שהמסורת תיארה בדרכה המיתית והפנטסטית. כשבוחנים את האירועים בכלים אלה נראים אירועים אחרים מההיסטוריה היהודית, כאלה שהמסורת מיעטה להתבונן בהם וכאלה המתרחשים בדורות האחרונים, כחשובים יותר, כמרכזיים, כרלוונטיים, כמעצבי-תודעה במידה רבה יותר. כל התנועות היהודיות המודרניות התבססו על ראייה היסטורית מודרנית זו; כולל הציונות לגווניה, כולל הרפורמה לתולדותיה ולשינויים החלים בה בכל דור. "בארץ ישראל קם העם היהודי" אינה אמירה מסורתית, אלא אמירה מודרנית, אנטי-מסורתית ביסודה, המבקשת לכונן תודעה בדור התקומה של מדינת ישראל. מלחמות החשמונאים והמרד הגדול מוארים במידה מועטה בלבד על ידי המסורת, אך נעשים למוקד למחקר, להתבוננות ולהתמודדות מודרנית מכוחם של ההשכלה, של מדעי היהדות, של הרפורמה ושל הציונות. ההתמודדות עם זכר השואה ועם תודעת התקומה המדינית בארץ ישראל נערכת קודם כל על בסיס הבנה היסטורית של ציבורים שונים. רק אחר כך, אם בכלל, על בסיס זיכרון העבר המסורתי ונוסחותיו הקלסיות.
בבואנו אל פרשת השבוע אנחנו מצויים אפוא בין שתי תביעות שונות, לעתים נוגדות. אנחנו נתבעים להפנים את זיכרון העבר היהודי המסורתי, לראות את עצמנו כיוצאי מצרים, ולהנכיח מכוח ראייה זו את מצוות החירות בחיינו. אנחנו נקראים גם לכונן את חיינו ולבחון את יישומה של מצווה זו בתוכם בכלים החברתיים, ההיסטוריים והמוסריים שלנו היום, מתוך ההקשר של ההווה. 
*

מתח זה מצא את מקומו הפורה בהכרעות שעיצבו את סידור התפילה שלנו, "העבודה שבלב". "ברכת הגאולה", הברכה שלאחר "קריאת שמע", מציבה את אמונתנו על בסיס היסטורי. מיד לאחר שהיא מאשרת את שקראנו דקות אחדות קודם לכן מפסוקי השמע ("כי הוא ה' אלוהינו, ואין זולתו, ואנחנו ישראל עמו" [על פי הנוסח בתפילת ערבית]) היא מובילה אל תולדות היחס שבין האל לעמו. זהו מעבר טבעי כל כך לאוזן היהודית, עד שכרגיל איננו מבחינים עד כמה משמעותי ונועז הוא המהלך מן התאולוגי אל ההיסטורי. לאוזנינו אך טבעי הוא שמאישור האמונה נעבור לדיבור על כך שהאל "פודנו מיד מלכים   ... גואלנו מכף כל העריצים". 
השאלה הנותרת אפוא היא על איזה היסטוריה נדבר, מה נציב במוקד תודעה דתית זו, כיצד נניח לתפילה לעגן את אמונתנו בזיכרון העבר. הנוסח המסורתי של התפילה כיוון אל יציאת מצרים והוביל אל חציית ים סוף, שמהשירה הגדולה שבאה בעקבותיה מצטטת התפילה את הפסוק הידוע "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא" (שם טו, 11). בעלי "העבודה שבלב" לא התעלמו מהקשר זה, אך העדיפו להציב במרכז דווקא את השואה ואת התקומה במאה ה-20. עד כדי כך, ששוב לא מצאו מקום לדבר על בני ישראל השרים פסוק זה עם משה (ומרים), אלא ייחסו אותו לעם ישראל בדורות האחרונים, השר "כמשה מרים ובני ישראל". במלים אחרות, זיכרון העבר המעצב, התשתיתי, הקודם לכל היסטוריה לאומית ממשית, הומר במאורעות רבי העוצמה של ההיסטוריה בת הדורות האחרונים. 

דומה שראוי לבחון הכרעה זו מחדש. דומה שראוי לשאול האם לא נכון יותר יהיה לכונן את הכרעות חיינו על המחויבות להיסטוריה ולעיצוב ההווה מחד גיסא, ומאידך גיסא את תפילתנו – על זיכרון העבר המסורתי, המקדש את חיינו דרך מצוות החירות, דרך זיכרון יציאת מצרים. "לדורותיכם חוקת עולם" אנו מצוּוים לזכור את יציאת מצרים, לעשותה אבן-יסוד בבניין חיינו. בין אם התרחשה בין אם לאו, בין אם התרחשה כדרך שהתורה מתארת זאת בין אם התרחש דבר-מה אחר, אנו היינו במצרים ויצאנו ממנה; אנו מצּווים לצאת ממנה. זו התודעה הדתית הצומחת מתפילתנו, זו האמונה ועיגונה בתולדותינו שנוסח הסידור מכונן. זה האישור שעלינו להעניק בה ל"שמע ישראל" של חיינו. רגעי התפילה שלנו, ראוי להם שישובו אל משה ומרים, אל בני ישראל העומדים על שפת הים ויודעים לא רק שאלוהיהם 'נאדר בקודש', אלא שעליהם לכונן את חייהם לאורה של קדושה זו, תחת עולה המְּצַווה ומעניק החיים.    

שבת שלום