הדרשה השבועית

וארא

הבחירה באמונה

הרב אופק מאיר

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָים (שמות ז', 3).
אחת השאלות המטרידות ביותר בפרשתנו מבחינה מוסרית ודתית היא שאלת הבחירה החופשית. למשל, האם הייתה כזו לפרעה, או שאולי לא? האם יש גבול שמעבר לו אין לנו בחירה חופשית? האם בעוברנו רף מסוים של חטאים נחסמת בפנינו האפשרות לחזור בתשובה? האם פרעה עבר את הרף הזה? 

בפרשנות ובמדרש נמצא נסיונות ומאמצים רבים ליישב את השאלה ולתרץ מדוע הקשיית לב פרעה אינה סותרת את העיקרון של הבחירה החופשית. 

אך מי הנושא של הדיון בפרשה שלנו? אלוהים? פרעה? משה? 
אלוהים מביא על מצרים עשר מכות. הוא מעיד בעצמו על מטרתן - האדרת והגדלת שמו במצרים וכך הוא אומר: וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.  וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה', בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם (שם ז', 3-5) .

אני רוצה להציע כי מטרת המכות אינה רק  ליידע את המצרים מי האלוהים, אלא גם, ובעיקר, ללמד אותנו, את העם שכלוא מזה ארבע מאות שנה במיצרי עבדותו; לטעת בנו כוחות להאמין בעצמנו, בכח האנושי, בטוב, בחירות - באלוהים.

אנחנו עוסקים אמנם בחופש הבחירה, אך לא בזה של פרעה, כי אם בזה שלנו. בחופש הבחירה של עם ישראל לצאת מעבדות ולהגיע ולגעת בחירות. זהו כל סיפור התורה בכלל, וסיפור יציאת מצריים בפרט.
לאחר חציית ים סוף ישנו רגע אחד של חסד, שבו מודה העם שהוא מאמין בה' ובמשה עבדו. רגע כל כך מיוחד עד שעורכי ההגדה של פסח בחרו להכניס אותו כחלק מההגדה, למרות שעניין זה אינו קשור לליל הסדר עצמו, כי אם לשביעי של פסח (בו מציינים את חציית ים סוף ושירת הים) ותוך שבירת העיקרון של לא להזכיר את שמו של משה בהגדה כלל.

אבל גם רגע של חסד זה שורד לו למשך שלושה ימים בלבד. מאז אנחנו במאבק תמידי בין הבחירה החופשית לבין הכניעה ליצרים ולעבדות הנוחה שמשנה פניה, פושטת ולובשת צורה בכל דור ובכל מקום. 
כל כך קשה היא החירות, אך בשורתה ומלחמתה של היהדות מראשיתה היא על עניין זה. בלא חירות האדם ובחירתו להאמין באלוהים, יהא אשר יהא, לא היה מתהווה המונותאיזים. כל תפיסת העולם המונותאיסטית יסודה בהיות האדם בן חורין, יודע להבדיל בין טוב ורע, בוחר ומבחין לעצמו.
אך הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. יראת שמיים היא הבחירה שלנו. הבחירה שלנו להאמין היא 

הבחירה בחיים. זהו הבסיס והיסוד לכל המעשה והתחושה הדתית - לבחור. לבחור באמונה. לבחור ביראת שמיים תהא אשר תהא.  
ומתוך כך סיפור יציאת מצריים הפך להיות הסיפור המכונן בתרבות היהודית מראשיתה המופיע בכל רגע ומקום בחיינו היהודיים הקהילתיים, המשפחתיים, האישיים והלאומיים. במזוזה ובתפילין, בתפילה ובקידוש, בכל חג ומועד עד הגיענו לשיא חגינו, חג הפסח, שכל כולו מפנה אותנו לדרוש בסיפור יציאת מצריים, עד שנאמר עליו, באופן חריג מבחינה הלכתית, שכל המרבה (לדרוש בסיפור) הרי זה משובח.

ובשיאה של ההגדה אנחנו קוראים ממשנת רבן גמליאל: "בכל דוד ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים". מי שיכול לצאת ממצריים ולעבור את פרעה יכול לכל דבר, רצונו בידו ובחירתו בחיים ברורה. האדם הבוחר יוצא כל יום מחדש ממצריים שלו/ה מעבדותו/ה.

מבחינת ההשתלשלות ההיסטורית של סיפור עבדות מצריים נמצא בסוף ספר בראשית את סיפור יוסף שהוריד את ישראל למצריים. ואולי משום כך מרתקת הבחירה של חוג היובלים, באמצע המאה השנייה לפני הספירה, לבחור דווקא בסיפור יוסף כסיפור המכונן של חג יום הכיפורים, היום הגדול והנורא, בו אנו מעלים על נס את ערך הבחירה, את החירות העמוקה ביותר שיש לאדם, לעזוב את חטאו ולהתחיל מחדש.

ומה מעכב אותנו מלהשתנות ולקחת אחריות על חיינו? אותם הרווחים המיידים בחיים המפתים אותנו, אלו הנותנים לנו תחושה טובה לכמה דקות בלבד, אך בעצם מעכבים אותנו מלהשתנות ומלהתפתח. אבל המחירים ארוכי הטווח שאנחנו משלמים עבור הרווחים קצרי הטווח הללו הם כבדים מנשוא. 

תהליך השתנות ותשובה אמיתית מחייבים  יכולת אישית לגבור על הרווחים המיידים קצרי הטווח, ולהבין את המחירים הגבוהים שאנחנו משלמים עבור הישארותנו מי שאנחנו.

ברגע שאנחנו מתפתים לרווחים קצרי הטווח אנו קובעים באופן וודאי ומיידי את העתיד שלנו, וקובעים שהעתיד יראה בדיוק כמו העבר, בלי יכולת להשתנות ולהתפתח.

וישנה דרך פעולה מוכרת לנו עוד מימי יציאת מצריים כשאנו בוחרים ברווחים קצרי הטווח - והיא התלונה.
התלונה היא הגורם המרכזי המעכב את האדם. אנחנו מתלוננים על רעב ומקבלים את המן מהשמיים, אנחנו מתלוננים על חוסר המים ומקבלים מים מן הסלע. אנחנו עם שיודע ואוהב להתלונן! כשאדם מתלונן הוא מסיר אחריות,  הוא משותק ואינו יכול לפעול, ובוודאי שאינו יכול להאמין. ואמונה זו היא תנאי לכל השתנות. התלונה היא היפוכה של האמונה, הדרך לכל תהליך של שינוי ותשובה מתחילה בהפסקת התלונה ולקיחת אחריות  על מציאות חיינו.

אותו מקום בו הושפלנו פיזית, רגשית ורוחנית מצטייר בעינינו במדבר כגן עדן, אנחנו מעדיפים את מצריים הוודאית על פני המדבר הרחב חסר הוודאות, אנחנו מעדיפים את הרע והעבדות היציבים והמוכרים, שאינם תובעים מאיתנו דבר, על פני החירות הלא ברורה התובעת מאתנו אחריות מלאה לחיינו ולחיפוש אחר משמעותם. התרומה החשובה ביותר של היהדות לעולם, שנתנה השראה ותקווה לעמים רבים, נמצאת בפסוק בפרשתנו: "שלח את עמי" בו מקופלת תמצית התיאולוגיה ותפיסת העולם של המונותאיזים היהודי –  ובלשונה של מרשה פאלק :
"עלינו לשבח ליפעת תבל, לפעול ולעמול לתיקון עולם,
כי בכוחנו לבנות ולתקן, ובידינו להצמיח גאולה.
ביום ההוא ישכנו לבטח כל באי עולם."                                                                   

שבת שלום