הדרשה השבועית

חיי שרה

מעברים מדור לדור

הרבה גליה סדן

פרשת "חיי שרה" היא סיומו של עידן. כאן מסתיימת תקופת חייהם של אברהם ושרה, ונפתחת מסכת חייהם של יצחק ורבקה. עידן הבנים, הממשיכים. אברהם היה איש של אמונה, לפעמים עיוורת, חזון, יצירת החדש. תפקידו של יצחק הוא להמשיך, וכמו ממשיכים רבים הוא פאסיבי רוב הזמן, הולך בתלם, לא חורג ימינה ושמאלה.

בדומה לכך, גם בהפטרה מסתיים עידן ומתחיל עידן חדש. דוד הלוחם, כורת הברית, מייסד השושלת, הנער הפוחז והלוחם מלא הלהט, מפנה את מקומו לשלמה, החכם באדם, מקים המקדש והאימפריה, השופט ופותר החידות.

על כן, הן הפרשה והן ההפטרה מעלות את שאלת המעבר מעידן לעידן. כיצד נעשה מעבר זה? מה הפנימו הממשיכים? כיצד הם לוקחים את המושכות לידיהם? שכן, כולנו יודעים שחשוב שנמצה את עצמנו ואת יכולותינו, אולם לא פחות חשוב מכך – שנעמיד ממשיכים ראויים, שיוכלו להמשיך בדרך אותה התווינו.

במעבר זה, בירושה מדור לדור, משחקים תפקיד כמה גורמים. הדור המפנה מקומו, הדור החדש, המסר שהועבר, והכוחות שפועלים מאחורי הקלעים.

בהפטרה בולטים דווקא האחרונים. מפרק א' בספר מלכים עולה, שדוד מתומרן למהלך שלא בהכרח רצה לממש, על אף הבטחתו, והוא מינוי שלמה ליורש.

חצר המלך, כמו כל חצר מלך, רוחשת תכונה, מזימות, תככים, פוליטיקה. מי שיירש את המלך יקבע גם את גורלם של מקורביו. נתן הנביא מבין זאת, והוא מגייס לעזרתו את בת שבע.

נזכור, כי שלמה לא היה הבכור. לאחר מותם של אמנון ואבשלום, היורש הטבעי הוא אדוניה, הבן הבא בתור. אבל דוד כבר נשבע לבת שבע שבנה, שלמה, יירש. עכשיו מגיע רגע האמת. דוד בסוף ימיו, והארמון יוצא משליטה. הכל יצא משליטה, כולם תומרנו. אדוניה, שאולי לא התכוון כלל למלוך בפועל לפני מות המלך, שלמה שאיננו צד פעיל בעניין, וכמובן – דוד עצמו.

כך נוצר מתח לא רק בחצר בכלל, אלא בין האחים בפרט. מתח שיבוא לידי ביטוי בפרקים הבאים, ורק בקושי ינצל אדוניה ממוות, בסגנון החיסול שנקט שלמה נגד כל מתנגדיו.

האם מעבר מדור לדור חייב להראות כך? האם אין דרך אחרת? האם היורשים חייבים תמיד להיות נתונים במתח, במאבק, במלחמה ביניהם?

לא תמיד. אם נחזור לפרשת השבוע, נראה שישנה גם אפשרות אחרת. של פיוס. של חלוקת תפקידים וחלוקת טריטוריות – טריטוריות ממשיות ומטאפוריות.

בסוף הפרשה, בבראשית כ"ה, נאמר: "ויגווע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע, ויאסף אל עמיו. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה...". ולאחר מכן – פרוט השושלת שיצאה מישמעאל והארצות בהן שלטו.

שני האחים מתאחדים וקוברים את אביהם, למרות המתח שוודאי היה קיים ביניהם. הם בחרו להתאחד. הם בחרו לא להלחם, אלא לשתף פעולה. ובכך – הם בחרו בחיים, הם אפשרו את קיומם של שני העמים. לא איום של מוות, אלא המשכיות, כל אח בדרכו ועם העם שיצא ממנו.


אולי בגלל שכאשר חיים באוהל, במדבר, בפשטות, יותר קל להיות נדיבים מאשר כאשר חיים בארמון מפואר ועשיר. אולי מסיבות אחרות. אולי פשוט מפני שישמעאל ויצחק העדיפו את היותם אחים על פני כל מאבק אחר, אינטרסנטי ואגואיסטי.

שבת שלום