הדרשה השבועית

עקב

"וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיך" – בעצם בשביל מה?

הרבה מירה חובב

"ארץ טובה שהדבש בעורקיה
אך דם בנחליה כמים נוזל.
ארץ אשר הרריה נחושת
אבל עצביה ברזל.
ארץ אשר מרדפים קורותיה,
אלפיים דפים ועוד דף,
עד שנשרף
עוד מעט כל חמצן ריאותיה
בגלל מרוצת המרדף ... "

מתוך "מרדף". מלים ירון לונדון לחן נחום היימן

מתוך הפזמון היפה והשנון שאת מלותיו חיבר ירון לונדון לפני שנים רבות מהדהדים פסוקים מתוך פרשתנו, פרשת "עֵקֶב":


כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.  אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.  אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.  וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.                                                         דברים ח', ז'-י'


בלשונו המושחזת בחר לונדון לתת לפסוקים הללו פרשנות קשה, שמשתמשת בסופרלטיבים ובתיאורים המרהיבים שבפרשה כדי לומר בדיוק ההיפך מפשט התורה – הארץ הזאת, לפי ירון לונדון, היא זבת חלב ודבש רק למראית עין, ולמעשה הדם – דמנו – זורם בה לא פחות מאשר הדבש המובטח. המחצבים הנפלאים שאפשר למצוא בקרקעות הארץ הזאת הינם סמל להכרח המתמשך להתקיים על חרבנו, ולא סמל לשפע ולברכה. אין בארץ שקט, כי אם מרדף אינסופי אחר השקט, שמאחר להגיע.

את אותם פסוקים בדיוק בחרו חכמי התלמוד לפרש בדרך שונה לחלוטין. פסוקים אלה הם בעיניהם העדות לכך שחובת ברכת המזון היא חובה מהתורה. החכמים פירקו את הפסוקים, ותלו בכל אחד מחלקי הפסוק את ההצדקה לכל אחד מהחלקים של ברכת המזון, המורכבת מזימון ומארבע ברכות:



            תנו רבנן:

מנין לברכת המזון מן התורה?

שנאמר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ - זו ברכת הזן

אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ - זו ברכת הזימון

עַל הָאָרֶץ - זו ברכת הארץ

הַטֹּבָה - זו בונה ירושלים     

                                                    
בבלי ברכות מ"ח ע"ב

העובדה שהחכמים בחרו לפרש את הפסוקים הללו בדרך זו מעידה על כך שהם ייחסו חשיבות רבה לברכת המזון. היה חשוב להם לומר שברכת המזון היא, בלשונם, "מדאוריתא" – מצוה שמובאת במפורש בתורה, ולכן יש לה חשיבות רבה במיוחד. ברכת המזון היא לא מנהג עממי, אלו אינן סתם פרשנויות או חידושים של חכמים מן הדורות האחרונים. להיפך - ברכת המזון הינה מצוה חשובה מספיק כדי להיכלל בתורה שבכתב.

התלמוד לא רק טוען שברכת המזון היא מצוה מן התורה, אלא אף מכוון לכך שהברכות השונות המרכיבות את ברכת המזון הן פרי הגותם של משה רבנו, יהושע בן נון, ושל המלכים דוד ושלמה, בכבודם ובעצמם:


אמר רב נחמן:

משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן

יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ

דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים ...                                     
בבלי ברכות מ"ח ע"ב

 

לפי המדרש הזה, שרתה על הדמויות הקדמוניות הללו רוח יצירה, וכאשר חוו את הנפלאות השונות של תולדות עם ישראל - הורדת המן, כיבוש ארץ ישראל ובניין ירושלים - חיברו את הברכות.

אני מניחה שרב נחמן וחבריו לא היו תמימים או טיפשים. גם אם הם האמינו בכל ליבם שמשה רבנו היה דמות היסטורית אמיתית ושכל המאורעות הניסיים של יציאת מצרים אכן התרחשו במציאות, קשה לי להאמין שרב נחמן חשב בכל הרצינות שמשה המציא את הנוסח של ברכת המזון בזמן ההליכה במדבר אל עבר ארץ כנען, ויחד עם צאן מרעיתו ברך על המזון בנוסח דומה לזה שהיה מקובל בימיו.

אפשר רק לשער מה היו הסיבות שהביאו את רב נחמן בכל זאת להתנסח באופן גורף כל כך: התנאים והאמוראים היו עסוקים בביסוס תרבות אלטרנטיבית לתרבות של בית המקדש שחרב. הם הבינו, בעיקר אלה מביניהם שישבו, כמו רב נחמן, בבבל, שעבודת הקרבנות בבית המקדש לא תתחדש במהרה, וחשו צורך דחוף בבנייה של מדורת שבט אלטרנטיבית, שתחליף את אש המזבח ותצליח לרכז סביבה חלקים גדולים ככל האפשר של העם. אחת הדרכים היעילות ליצירת האלטרנטיבה הייתה לטעון שהדרך שבה הם מבקשים להוליך את העם מעתה ואילך, היא למעשה דרך שהייתה קיימת מאז ומעולם. לפיכך, הפרקטיקות של התפילה ושל הברכות לא הוצגו כהמצאות של דורות מאוחרים – תנאים ואמוראים – כי אם כפעולות שכבר אבות אבותינו נהגו בהם– כבר אברהם אבינו התפלל תפילת שחרית, ומשה רבנו, כאמור, בירך את ברכת המזון. אנחנו, אם כן, תנאים ואמוראים, איננו מחדשים דבר, כי אם ממשיכים אותנטיים של דרך האבות.

בפסוקים האלה מתוך פרשתנו, המפליגים בשבחה של ארץ ישראל, אפשר היה להיאחז גם כדי למצוא נחמה בזמנים הקשים שלאחר החורבן. אמנם בזמננו ארץ ישראל חרבה, אבל כאשר אנו אוכלים אפשר להיזכר באותה ארץ מובטחת שופעת כל טוב שאלהים הבטיח לנו, ולקוות לחידוש ימינו כקדם.

וכיצד כל זה קשור אלינו היום? האם אפשר למצוא בשגרה הזו של הברכה לאחר הסעודה, כמו גם בברכות הנהנין לפני האכילה, משמעות או רלבנטיות גם לחיינו היום? הרציונאל המסורתי הוא שאפשר להקנות קדושה למעשים השונים שאנו עושים ביום יום. האכילה שלנו היא לא סתם אכילה, אלא אכילה שבקדושה – פעולה פשוטה ויומיומית, צורך קיומי בסיסי, שמקבלת מעמד אחר מתוקף היותה "כלואה" בין ברכות – ברכות הנהנין שלפניה וברכת המזון שלאחריה.

אחת הטענות שנשמעות בקרב קהל חילוני נגד העולם המסורתי היא שהברכות הללו הופכות להיות למלמולים אוטומאטיים, מלים בעלמא שמאבדות את משמעותן. פעולה בסיסית ומהירה, בדיוק כמו האכילה עצמה, ואז נשאלת השאלה מה הרווחנו בכך שבירכנו.

הסבר יפה לכוחה של הברכה שמעתי מגננת בגן שלמדה בו בתי, שהסבירה להורים על הברכה שלפני ארוחת העשר – מדוע כדאי וחשוב שילדים מבתים חילוניים ילמדו לברך ו"יתרגלו" את הברכה בגן באופן יומיומי?

הילדים מגיעים בריצה מן החצר ומפינות המשחק. לרבים מהם הפסקת האוכל "מפריעה" והם מבקשים לסיים את העניין מהר ככל האפשר ולשוב לענייניהם. הברכה כופה עליהם להמתין רגע ולברר מה יש בתוך קופסת האוכל – משהו מפרי העץ? משהו מפרי האדמה? לחם שיצא מן הארץ? האכילה אולי עדיין תהיה חפוזה, מתוך רצון לחזור לחצר כמה שיותר מהר, אבל עדיין יש בה אתנחתא, ויכולה להיות בה גם הודיה. ההודיה, בעיני, לא חייבת להיות דווקא ל"ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" – היא יכולה להיות, למשל, גם מתוך תודה להורה שזכר מה הילד אוהב והכין את הכריך בתשומת לב.

ומה באשר למבוגרים ?

התמזל מזלי לגדול בחברה של שפע, אבל אפשר לומר שאני דור ראשון לשפע הזה. למחסור של ימים קשים מן העבר היו הדים רמים בבית הוריי, כמו גם בחייהם של יהודים רבים שחוו תקופות של מלחמה מחסור ומצור, ובעבורם הזמינות המתמדת של המזון כלל לא הייתה מובנת מאליה. ולכן, בעיני הברכה לא חייבת לעצור בגיל הגן. אולי צריך להישמר שהיא לא תהפוך לאוטומאטית ותאבד ממשמעותה, אך במינונים הנכונים אני חשה שברכות הנהנין וברכת המזון מסייעות לי שלא להתייחס לדברים כאל מובנים מאליהם, ולזכור שגם בימינו השפע אינו נחלת הכלל.