הדרשה השבועית

ויקרא

קרבן בעבר והיום

הרבה סטייסי בלנק

 

קראנו בפרשת ויקרא על שחיטת בן הבקר לקורבן עולה: (א:5-8)

"וְשָׁחַ֛ט אֶת בֶּ֥ן הַבָּקָ֖ר לִפְנֵ֣י ה' וְ֠הִקְרִיבוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן הַֽכֹּֽהֲנִים֙ אֶת־הַדָּ֔ם וְזָרְק֨וּ אֶת־הַדָּ֤ם עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ סָבִ֔יב אֲשֶׁר־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:  וְהִפְשִׁ֖יט אֶת־הָעֹלָ֑ה וְנִתַּ֥ח אֹתָ֖הּ לִנְתָחֶֽיהָ: וְ֠נָתְנוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן הַכֹּהֵ֛ן אֵ֖שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְעָרְכ֥וּ עֵצִ֖ים עַל־הָאֵֽשׁ: וְעָרְכ֗וּ בְּנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים אֵ֚ת הַנְּתָחִ֔ים אֶת־הָרֹ֖אשׁ וְאֶת־הַפָּ֑דֶר עַל־הָעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ:

קורבן עולה הוא קורבן שנשחט על ידי האדם שמקריב אותו. אחר כך הקורבן כולו נשרף ו"עולה" באש לה'.

השבוע הנחיתי טקס בת מצווה ליד הכותל המערבי, באזור הנקרא "עזרת ישראל", האזור בו ניתן לקיים תפילה שוויונית (או כפי שידוע במעגלים אורתודוקסים מסוימים "מניין משפחתי"). עמדתי מול הכותל המערבי של החומה שהקיפה את בית המקדש בעת קריאת המילים האלה.  עמדתי במקום מאחוריו התרחשו המעשים שעליהם אנחנו קוראים בתורה.  הקורבנות הם חלק מההיסטוריה שלי - אבותי ואמותי האמינו בהם וסביר להניח שהם הגיעו לפחות פעם אחת בחייהם לירושלים כדי לקיים את מצווה זו.

אני מנסה להבין מה הייתה המשמעות של הטקס הזה?  מה היתה ההשפעה של אקט הסובלימציה הזה? 

כתוב בפרשה (ויקרא א:3), "יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י ה'". יש כאלה שמבינים מהפסוק שקורבן העולה הוא חובה ויש כאלה שאומרים שקורבן העולה התקיים לפי רצון המביא אותו. 

מדרש אגדה (א:ג) מבין את הקורבן הזה כ"הרהור הלב" על סמך אמירת הנביא יחזקאל (כ:32) "וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ"    אני מדמיינת את הדקות בהן הקורבן נשרף, את הקטורת שמוסיפה את בשמיה.  כמה דקות של שקט בזמן שהעשן עולה למעלה.  זמן להרהר בקיומי ובחלקי בעולם. 

מדרש רבה מביא לתשומת לבנו שבפתח ספר איוב, כשהכל יפה ושמח עבור איוב ומשפחתו, בניו מזמינים את אביהם למשתה.  כשמועד המסיבה מתקרב (איוב א:5), "...וְהִשְׁכִּ֣ים (איוב) בַּבֹּקֶר֘ וְהֶעֱלָ֣ה עֹלוֹת֘ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒ כִּ֚י אָמַ֣ר אִיּ֔וֹב 'אוּלַי֙ חָטְא֣וּ בָנַ֔י וּבֵרֲכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בִּלְבָבָ֑ם'..."  לפי המדרש, קורבן העולה מבטא התלבטויות ודאגות.  הוא לא הכרחי, אבל יכול לעזור לאדם להתמודד עם חששות, אכזבות, ושאלות לגבי העתיד.

אבל התלמוד (ראש השנה ו:א) אומר בהקשר לקורבן העולה ש "כופי(ם) אותו עד שיאמר 'רוצה אני".  לא רק טוב לי אלא אני חייבת להתמודד עם הפחדים ולגרש אותם.

אני חושבת שהצרכים שלנו כבני האדם לא השתנו עם חלוף הדורות, רק האמצעים השתנו.  אני כמובן שמחה שאני לא חיה בתקופה בה מבססים את הקשר עם ה' באמצעות שחיטת בעלי חיים.  אבל האם יש מנגנונים בנויים בחברה שלנו המעודדים אותנו - או אפילו מכריחים אותנו -- להרהר בטעויות?  אולי תפילת יום כיפור.  אולי זה הטיפול אצל הפסיכולוג.  אולי אני מתמודדת דרך הסיפורים שאני ממציאה לילדים שלי כשהם מבקשים "אמא, ספרי לי סיפור...."

 

או אולי אלו רגעי שקט בכל יום, כשאני רק מתבוננת.  אני מניחה את הטלפון. אני מכבה את הרדיו. אני מסתכלת מבעד לחלון בירושלים - ואני רואה את העשן שעלה לפני 2000 שנה, ואני מהרהרת בליבי.

שבת שלום