הדרשה השבועית

יתרו

תורה בגויים?!

הרבה גלית כהן- קדם

כמה מעניינת העובדה שבפרשה אחת דרים זה לצד זה סיפורו של היועץ הארגוני הראשון (יתרו כהן מדיין) וסיפור עשרת הדברות הניתנים בקדושה, טהרה ורעד לעם ישראל. בזכות יתרו מתברר למשה ולקוראים שלא ייתכן כי משה ישפוט לבדו. יתרו, כחותן מסור הדואג לחתנו, מנבא לו קריסה: "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות, יח 18). משה אינו יעיל בעבודתו, ויתרו מציג בפניו מודל התנהלות אחר: מסמיך, מאציל, ובעיקר מרחיב את שורות ההנהגה. וראה זה פלא: משה כלל לא הרגיש מאוים מכך שהוא נעזר ב"ערכאות גויים", להיפך. לאחר שיפור המבנה הארגוני, מוכן משה לקבל את התורה מפי הגבורה.

ישנו קשר הדוק בין התהליך הארגוני לבין מתן תורה. כאשר אנו מרחיבים, כעצת יתרו, את מעגל השופטים, מבזרים סמכויות, אזי אנו מרחיבים את התורה, מנגישים אותה לכל, והיא איננה סודית ומצומצמת ליודעי ח"ן. הפרשה מזכירה לנו שכולנו יכולים ללמוד משהו מה'אחר' שלנו - אפילו משה, הנביא בה"א הידיעה. שומה עלינו, אם כך, להכניס עוד כמה אנשים, נשים וטף לסוד השיח המוסרי העליון - והרי לנו עשרת הדברות. מתן תורה הוא הרגע שבו סודות השמורים לאל ולמשה עבדו נגלים וניתנים לכל אחד ואחת מישראל. רעיון מסוג זה עשוי להוות רגע שבו הקורא הדמוקרט רווה נחת. עשרת הדיברות, מהות המוסר האנושי, הן בסך הכול תחנה ראשונה בתהליך הדמוקרטיזציה - עממיזציה של הסמכות; לא עוד רודנות, אלא שותפות של קולות שונים של שופטים שונים משבטים שונים (ובעתיד - גם שופטות!).

אולם רגע לאחר הדרמה, עם כל הפירוטכניקה הדרושה, התורה פוצחת בהצהרה של אל קנא: אל שהוא איננו אליל בעל, אלא הבעלים של החירות האנושית, רשם הפטנט של שחרור העבדים: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". (שם, כ 1). האם החלום הדמוקרטי והמשתף נקטע באיבו? המונותיאיזם, אמונת הייחוד היהודית, נושאת בחובה ערכים רבים. בעשרת הדברות אנו מוצאים את האיסור ליצור ולעבוד אלילים. בהתבוננות פסיכולוגית וערכית ניתן לטעון כי עבודת האלילים לעומת האמונה באל אחד מופשט, יש בה מרדף אחר סיפוקים מידיים, והיא גורמת לנו לוותר על ההתמודדות האמיתית בחיינו: החרדה, אי הידיעה ואי השלמות שלנו. עבודת האל האחד, המופשט, כל אחד לפי תפיסתו, קוראת לנו לדבוק באמת המהותית ולא בתחליפיה, וכך להימנע מזיוף.

ביזור הסמכויות והאצלת התורה תצליח רק אם נוותר על האלילות: אם נימנע מלסגוד לאנשים ולחפצים, ונפעל למען ערכים וחזון משותף, שגדול מסכום האנשים המקדמים אותו. יתרו, כעובד אלילים, מבין שכל עוד התורה היא נחלתו הבלעדית של משה, היא לא תתקיים כתורת חיים. ואילו אנחנו, כחברה שצמחה על אמונת הייחוד, מבינים שהאצלת הסמכויות תקדם אותנו רק אם ניצמד לערכים ולחזון שגדולים מהאינטרסים הצרים שלנו, ונראה בייעוד האדם ובאחריות ההדדית ערך דתי מוביל.