הדרשה השבועית

וישלח

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ (בראשית ל"ב 8)

הרבה אריאלה גרץ ברטוב,

רש"י (רבי שלמה יצחקי 1040 בקירוב – 1105) מתייחס לכפל הפעלים ויירא ויצר כך: "ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים". בבית המדרש שלנו, בקהילת 'אמת ושלום' בנהריה, ציינו בהקשר לפרשנותו של רש"י, את אמרתה המפורסמת של ראש הממשלה גולדה מאיר סביב מלחמת יום הכיפורים: "אנחנו כועסים על אויבנו לא רק מפני שהם הורגים את בנינו, אלא גם מפני שגרמו לבנינו להרוג אחרים".

בתחילת הפרשה יעקב מתכונן בצורה דקדקנית למפגש עם עשו. מכין לו מנחות רבות ומסדר את כל משפחתו ורכושו בסדר מסוים. הוא משקיע מאמץ רב לקראת הפגישה שהוא מצפה לה, אך בה בעת חושש לחייו ולחיי משפחתו. יעקב עושה הכל כדי שהפגישה תעבור בשלום. ואכן, על פניו נדמה שהמפגש בין האחים לאחר עשרים שנה הוא מפגש של שמחה אמיתית: הם מתחבקים ומתנשקים, כל אח מראה לשני את משפחתו, רכושו, הישגיו. יש תחושה של אווירה טובה. ובכל זאת - יעקב ממהר להיפרד מאחיו ולהמשיך הלאה, כאילו יש בליבו עדיין פחד מעשו, אולי תחושת אשמה קשה, שלא הרפתה ממנו כל השנים, על כך שגנב את הברכה של אחיו. גם כשיעקב רואה שאחיו שכח והצליח גם בלי הברכה, יעקב עדיין לא משוכנע. וכך בהמשך אנו שומעים כי יעקב הולך לסוכות ובונה לו בית והפרשנים אומרים שהוא גר שם י"ח חודשים. ואז ללא הסבר אנו קוראים שיעקב זז שוב. "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם; וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם, בְּמֵאָה, קְשִׂיטָה. וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל." (בראשית לג, יח-כ).

הוא בוחן את העיר, קונה לעצמו במאה מעות חלקת אדמה ומציב בה מזבח לאלוהיו. מיד לאחר מכן אנו שומעים על אונס דינה, בתו של יעקב, בידי שכם בן חמור החווי נשיא הארץ בה קנה יעקב חלקת אדמה, ועל כך שנפשו של שכם נדבקה בדינה והוא רוצה שהיא תהיה שלו. הפרשנים מדברים על כך שדינה נטמאה כיוון שנבעלה על ידי ערל. כמובן שהתורה איננה מספרת מה עבר על דינה, אלא רק על העובדה ששכם מדבר על ליבה. אולי הוא מתנצל ומנסה לפצות אותה על סבלה? כך או כך, יעקב מחכה עד שיחזרו בניו מהשדה כדי ללבן את המצב ולהחליט מה לעשות. שכם וחמור חוזרים ומפצירים לקבל את דינה עבור שכם ומבטיחים יחסי חיים טובים ומשותפים ושהעמים יוכלו להינשא זה לזה. האחים מסכימים בתנאי שכל הגברים בשכם יסירו את עורלתם. הם אפילו מדברים על כך שהם יהיו לעם אחד. שכם וחמור מסכימים. לכאורה יש כאן סיפור של התגיירות המונית וקליטת גרים לעם ישראל, אך לא כך היא. שמעון ולוי נוקמים - הם הורגים את כל הזכרים ואת שכם וחמור, לוקחים את דינה אחותם וגם את הנשים ובוזזים את כל הרכוש. תגובת יעקב: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית לד, ל-לא). רד"ק (רבי דוד בן יוסף קמחי (1160 - 1235) טוען שאונס דינה הוא עונש על כך שיעקב כל כך פחד מעשו ולכן השתקע בסוכות ולכן התמהמה מלהגיע ליעד. ומה מפריע ליעקב? התדמית שלו נפגעת, וקיים בו הפחד שיפגעו בו ובבני ביתו. מה עם דינה? תיכף נחזור להמשך העלילה.

יעקב אבינו ולימים רבים מאד גולדה מאיר, מאירים לנו את המושג הקשה והמורכב של "עבירה לשמה".

המושג התלמודי "עבירה לשמה" מציין עבירה הנעשית לשם מצווה, כגון הצלת חיים. אחת הדוגמאות המובאות בחז"ל ל"עבירה לשמה" היא מעשה יעל אשת חבר הקיני בתקופת השופטים. יעל, שהרגה את סיסרא, נבעלה לו כמה פעמים כדי להחלישו, למען תוכל להרגו. ואף על פי שהבעילות שנבעלה לו הן בגדר עברה, זכתה יעל לתשבחות על המעשה שעשתה. וזה לשון חז"ל בעניין זה : "אמר רב נחמן בר יצחק: "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. שנאמר: "תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך" (שופטים ה, כד) (הוריות י ע"ב; נזיר כג ע"ב). בהמשך הסוגיה מסיק התלמוד שעברה לשמה נחשבת כמצווה שלא לשמה. אולם מכל מקום, יש התייחסות להתנהגות העבריינית כמצווה.

התייחסות חיובית לפעולה עבריינית כ"עבירה לשמה" דומה במהותה להתייחסות המשפט למעשה עברייני שנעשה מתוך "צורך מצדיק".

האמנם זהו המקרה כאן? האם מעשיהם של אחי דינה, לוי ושמעון, היו "צורך מצדיק"? הרי מצד אחד ניתן לומר שאילו יעקב והאחים היו מסכימים לעסקה הרי שבימי שלום היו מצטרפים אנשים נוספים לעם ישראל. ואולי, בהתנהלותם הקיצונית, החמיצו האחים והחמיץ יעקב הזדמנות לחיי שלום, שותפות רווחה וצמיחה. אבל האם כל זה הגיוני ומוסרי ושווה כשזה על גבה של דינה? האחים חשבו שלא. ומצד שני הרי ברור שכולנו רוצים בעונשו של שכם האנס. אבל גם ברור שלא במחיר קנאות איומה שהחריבה עם שלם של חפים מפשע. מדוע יעקב לא לוקח את דינה ואת בניו אחרי הסיפור הזה ופשוט הולך משם? אין לנו תשובה לשאלה זו. יש פרשנים שטוענים שליעקב היה הרבה מה להפסיד כיוון שכבר צבר רכוש רב ומעמד רם ונישא. ואם להסתכל מן הזווית של הקורבן, למה הם צריכים ללכת משם? למה שהאשם לא ייענש?

יעקב איננו מסכים למעשה הקיצוני שעשו בניו והוא איננו שוכח ואינו סולח להם. בסוף חייו, כשהוא מברך את כל בניו, שמעון ולוי אינם זוכים לברכתו . הנצי"ב מוולוז'ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, 1893 - 1816 ) כותב כך: "אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו, המביא לאש כזה והוא אש זרה כידוע, ואחד בא בדעת קנאת ה' בלי שום פנייה ורצון והיא אש שלהבת יה. ומכל מקום מאש כזה גם כן יש להיזהר הרבה לכוון המקום והזמן, ובלא זה היא מקלקלת הרבה, ויעקב אבינו פירש בתוכחתו שתי הדעות שהיו בזה, ולא הסכים גם לאש המעולה". כלומר, אין הצדקה לאמצעים פסולים גם אם הם נעשים למטרה נעלה.

אז ממה יעקב כל כך התיירא? אולי כשנאבק עם האיש- מלאך ה' ושמו שונה מיעקב לישראל הוא הבין שקל זה כבר לא יהיה. אולי אף יעקב – ישראל הבין שהמאבק בינו ובין המלאך ויש אומרים השטן, הוא מאבק תמידי של בני אדם במה שמזמנים החיים ובבחירות הנכונות מבחינה מוסרית.

יעקב אבינו, ישראל שמנו והירושה קיימת לנו לטוב ולרע. שנתיירא ולא נצדיק לעולם מעשים פסולים. ושנדע להצטער על מעשים פסולים גם אם הם נעשים למטרה נעלה כמו הצלת חיינו ושנדע תמיד לנסות ולתקן.

שבת שלום