הדרשה השבועית

ראה

הסתכלו בעיניים ותראו

הרב גדי רביב

פרשת "ראה" נפתחת בפסוק " רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו(.

יש משהו מרוכך בפנייה "ראה" לעומת ה"שמע" שהיה לנו בפרשות הקודמות. ויש גם רוך ב"אני נותן" לעומת "אני מצווה" שנמצא גם הוא בפרשה (יא, יג). את הרוך הזה של "ראה" אהבו יוצרי השירה הגדולים שהשתמשו בה למעמדים של שכול וקינה למשל "ראי אדמה" של טשרניחובסקי, וגם "ראה הנה מוטלות גופותינו" של חיים גורי, אבל גם לשירים של תקווה כמו למשל "ראי רחל ראי", של שמוליק רוזן, והתקרבות "ראי אנחנו שניים" של יהודה עמיחי. כמה אנחנו כמהים לקצת רוך ועדינות לאחר המלחמה הגדולה, ולאחר "השמע" הגדול; מין פסק זמן קטנטן של מנוחה, נחמה, קצת שקט, שיהיה אפילו הסדרה, העיקר שיהיה כבר.

מעניין, הצורה הזאת המקראית, העדינה, "ראה" או "ראי", נזנחה כמעט לגמרי על ידי העברית "התנ"כית" של היום, זו של הזמר העברי, לטובת צורה אחרת, דומה מאוד אבל, טיפה גסה יותר, "תראה" או "תראי". באתר הזמר העברי "שירונט" ישנו שיר אחד עם "ראה/ראי", ומהצורה השנייה כמה עשרות!

צורת הפנייה "ראה" מאפיינת באיזה אופן את חומש "דברים". היא מופיעה בו שבע פעמים, בדיוק מספר הפעמים שהיא מופיעה בכל שאר החומשים יחד. מלכתחילה נוצרה "ראה" כדי לחולל קרבה ואמון או כדי להזהיר - או שניהם גם יחד. יצחק משתמש בכל החושים האפשריים כדי לזהות את בנו האהוב, עשו, יעקב בתחפושת, וכאילו מתנצל על שפקפק בזהותו, "....רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'" (בראשית כז, כז). לבן לעומתו, בשעת הפרידה הטעונה מיעקב, מזהיר אותו לקיים נדר שנדר, "....אֵין אִישׁ עִמָּנוּ; רְאֵה, אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (בראשית לא, נ). אפשר לשמוע את שני הצלילים האלה של "ראה", דהיינו, המקרב והמזהיר, במינוי יוסף לשליט מצרים על ידי פרעה, "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא , מא). אפשר לשמוע את הקול המעודד והמחזק של "ראה" אצל אלוהים כלפי משה, " רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ" (שמות ד, כא ) ובאותו אופן במקום נוסף, "רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה" (שמות ז, א). בפעם האחרונה לפני ספר "דברים" מופיע "ראה" במובן חדש - כאן משה מנסה, אולי, לשקף לאלוהים מצוקה או מבוכה או כשל, לעמת אותו עם מצב שיצר, ולבקש ממנו אחריות לפתרון, " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה', רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי; וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי" (שמות לג, יב).

בכל המקומות האלו מופיע "ראה" בדיאלוג של אחד על אחד. החידוש בספר דברים הוא השימוש בצורת הפנייה הזאת על ידי משה כלפי העם כולו, ולא בדיאלוג בין אישי. משה משתמש בפנייה הזאת לתיאור הישגי המסע עד כה והקרבה ליעד, קרי ארץ ישראל (א, ח, כא, ב- כד), להדגשת המקור האלוהי של המצוות, (ד,ה) , ולחובת העם לבחור את הבחירה "הנכונה", זו שבצידה הפרס, הברכה, "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (יא, כו).

מדוע משתמש משה בצורת הפנייה ליחיד, (ממש כמו ב"שמע ישראל") כשהוא מדבר אל היחד, אל הציבור? האם ה"ראה" שלו מבקש קרבה ואינטימיות, או מזהיר וגוזר אחריות נוראה, או גם וגם? אולי אלה האוזניים שלי, ואולי העוצמה שיש בפניה האישית, הרכה, המהורהרת של משה, שבאמת מפרקת הרים ושוברת סלעים. אולי כשאומרים לנו "ראה" או "ראי", או אפילו "ראו" כשזה נעשה ברוך מספיק, אנו שומעים בצד השני לא רק ה"ראה" אלא גם את ה"ראי" שבו רואה האדם את עצמו, ואפילו, איך לא, את ה"רעי".

בימים אלו שבין הפסקת אש למלחמה, אנו מבקשים את המילים הנכונות בשבתות הנחמה, ובימי החול שביניהן. בתוך ה"או-או", שבין ברכה וקללה, אנו מבקשים משהו אחר, עם צליל של "ראה", וקצת שקט, אבל שקט שילמד אותנו להקשיב טוב יותר, לא רק למנהרות התופת אלא גם למנהרות החיים שרוחשות שם למטה, בעומק. שנשמע. אמן

שבת שלום