הדרשה השבועית

עקב

כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה

הרבה ד"ר אילה רונן סמואלס,

פרשת עקב מביאה חלק מנאום הפרידה של משה מישראל, לפני מותו. לקראת סיום הנדודים במשך ארבעים שנה במדבר, חוזר המנהיג ומזכיר את הארועים הגדולים של המסע. כאן, הוא מספר שוב את מעשה העגל, כדי להבהיר לבני ישראל שארץ ישראל לא תינתן להם בגלל צדיקותם, וגם לא בגלל יכולתם הצבאית. הוא מזהיר את בני ישראל שלא לשכוח את האל שהוציא אותם מן העבדות במצרים, ולא לזנוח את תורתו ומצוותיו:

הִשָּׁמֶר לְך פֶּן־תִּשְׁכּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּֽוֹם׃... וְאָֽמַרְתָּ בִּלְבָבךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַיִל הַזֶּֽה׃ ... אַל־תֹּאמר בִּלְבָֽבְך בַּֽהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם ׀ מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאלֶּה ה' מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶֽיךָ׃ לֹא בְצִדְקָֽתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת־אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת־הַדָּבר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַֽאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַעֲקֹֽב(דברים ח ט).

על בני ישראל להיזהר מן היוהרה הבאה עם ההצלחה. ארץ כנען תיפול בידיהם לא בגלל שמגיע להם להיכנס לארץ, אלא למרות שלא מגיע להם. לא כוחם הרב ועצמתם הצבאית יביאו להם את הניצחון, אלא המודעות לכך שהכניסה לארץ היא קיום הבטחה ומימוש האפשרות ליצור בה חברה טובה יותר. משה מזכיר לבני העבדים, אלה שנולדו במדבר, את הכישלון הגדול של הוריהם - כישלון האמונה. כדי להימנע ממפלות נוספות עליהם לזכור את חטאי העבר ולא לחזור עליהם.

בבואו לפרש ענין זה, מדייק המלבי"ם (רבימאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר, שחי באוקראינה במאה

ה-19) את הדרך שבה משפיע האל מכוחו על המציאות - לא באמצעות ניסים דווקא, אלא באמצעות חיזוק כוחות הנפש: "צריך אתה לזכור שגם החיל שאתה אוסף עתה, הגם שנעשה בעוצם ידך והשתדלותך, לא נעשה בכוחך, כי הכוח הפנימי שיש לך להשיג חיל בעוצם ידך הוא כוח מושפע מלמעלה, שכול תנועה הנעשית למטה יש לה מניע על ידי כוח עליון שהוא המשפיע ונותן בך חיות וכוח שתוכל להניע ידך ואיברך לעשות חיל... ואם כן צריך אתה לשמור מצוות ה' כדי שיתמיד לך הכוח הזה והברית והחסד אשר נשבע לאבותיך."

כלומר, כדי שעשייה תצליח, היא צריכה לנבוע מכוח פנימי, משאב נפש, שבעצמו מושפע מכוח עליון. וכדי שהכוח העליון הזה ימשיך לשפוע, נדרש האדם לשמירת מצוות. המלבי"ם מצייר חיבור בין שני כוחות, הפנימי והחיצוני, שרק כאשר הם כרוכים יחד יכולים להביא להצלחת העשייה האנושית.

אפשר לראות הד לגישה זו בדברים שאמר לאחרונה מח"ט חטיבת גבעתי, אל"מ עופר וינטר, בראיון לעיתון החרדי במשפחה: "לימוד התורה מגן על עם ישראל יותר מכל דבר אחר" אמר והסביר כי בעוד חיילי צה"ל עושים את חלקם בהגנה על ישראל, לומדי הישיבות נושאים בנטל, בכך שהם מתפללים ולומדים תורה. השילוב של שתי התרומות הללו, כשוות בערכן ובחשיבותן לביטחון ישראל, נראה כביטוי לאומי של אותם שני הכוחות: חלק מן העם מופקד על עשייה צבאית וחלק אחר מופקד על המשך שפיעת הכוח והחסד האלוהי. הצגת אירועים שונים במלחמה כניסים (כמו שאמר וינטר בהמשך הראיון) מחזקת תיאור זה.

זהו תיאור מרנין של עם ישראל כגוף אחד, שחלקו עוסק בחיי הרוח וחלקו האחר בחיי החומר והחרב ואין החלק האחד חיוני יותר מן האחר. האם בכך נמצא השילוב האידיאלי בין כוח הזרוע לכוחות הנפש? האם יש לזקוף את ההצלחות הצבאיות במבצע צוק איתן לכך שבעת שצה"ל ניהל מלחמה קשה בעזה, וויתרו עשרות אלפי בחורי ישיבות על חופשת בין הזמנים ולמדו תורה במסירות נפש?

אני רואה בתפיסה זו ביטוי חדש ליוהרה ולהסתמכות על כוחנו ועוצם ידינו. היא מדמה את החברה היהודית בישראל לבועה, המנותקת מן המציאות הרב לאומית והמייצרת בתוכה את כל הדרוש לה. אבל האמנם רק בכוחנו ובעצם ידינו התמודדנו עם החמאס? אפילו מערכת כיפת ברזל המופלאה אינה רק מעשה ידינו, שהרי המימון לה הגיע מכספי משלם המיסים האמריקאי. והפסקת האש, שהביאה ימים של שקט (הלוואי ויתרחבו לשנים רבות של שלווה וביטחון) גם היא אינה רק מעשה ידינו. הממשל המצרי אחראי לה לא פחות מממשלת ישראל. אלה רק שתי דוגמאות לאופן בו מדינת ישראל משולבת ותלויה במדינות אחרות. ממש כך משולבת החברה הישראלית וחלקים שונים בה, א/נשי מעשה וא/נשי רוח, א/נשי צבא וא/נשי אמנות, יהודים וערבים, כולם משפיעים ותורמים להישגי המדינה, כמו גם לכישלונותיה.

בימים של מלחמה קל ליפול למאניה דיפרסיה לאומית, בה ההישגים הצבאיים מביאים ליוהרה גדולה והפחד המצמית דוחף לאמונה בניסים ולהתלהבות מביטול החופשה של לומדי התורה. כאנשים הפועלים בעולם המציאות אנו נדרשים לסמוך על כוחנו ועוצם ידינו אבל צריכים להיזהר מחטא היוהרה שהצלחה והישגים עשויים להביא. ומי ייתן ונראה את המתואר בדברי הנביא ישעיה, בהפטרה לפרשת עקב:

כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה (ישעיה נ"א, 3) .

שבת שלום!