הדרשה השבועית

מטות

למי הרשות לנקמה

 הרב יהורם מזור

היה לי פעם ידיד, בינתיים כבר הלך לעולמו, אשר היה נמנע מלומר את תפילת "אב הרחמים", שחוברה לזכרם של הרוגי ישראל בגזירות תתנ"ו, בעת מסעי הצלב, משום שיש בה אמירות חוזרות על נקמה. סידור "העבודה שבלב" איננו מביא את התפילה, אך אם תרצו תמצאו אותה בסידור המסורתי האשכנזי, מיד לאחר הכנסת ספר התורה להיכל.

אישית, קשה לי מאד להקשיב לדברי הרב הראשי, או הרב הראשי לצה"ל, כשהם קוראים בטקסי יום השואה או יום הזיכרון, את מזמור תהילים פ"ג, שכל כולו קריאה לנקמה. בהכירנו את נפש האדם אנו יודעים שנקמה הוא רגש טבעי המתעורר באדם אשר חווה ייסורים וסבל שמקורם ברוע אנושי, ללא סיבה. בפרשתנו נותנת תורת ישראל מקום לרגשות טבעיים אלה. ובכל זאת - קשה לי מאד לראות בנקמה מעשה ראוי. כבר ראיתי מתפללים הנעים באי-נוחות במושבם בבית כנסת כשהגענו לקריאת דיני גואל הדם שבפרשת "מסעי", אותה נקרא בשבוע הבא. רבים אינם רואים בנקמה עניין לגיטימי.

אל הבעייתיות הזאת התוודעתי כבר כשעליתי לתורה בבר מצווה בשבת זכור שלפני פורים ואף כתבתי על כך בדרשתי לשבת זכור המצויה בלקט הדרשות באתר התנועה.

בפרשת "מטות", מקבל עם ישראל צו מפורש לקחת נקם: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר לא, 1). המדיינים החטיאו את ישראל בשיטים בגלוי עריות ובעבודה זרה, והביאו למותם של עשרים וארבעה אלף איש מישראל. היו פרשנים שהסיקו מהציווי על מלחמת מדיין מסקנה לזמננו וקבעו כי יש לעם ישראל לגיטימציה לצאת למלחמת נקם.

לעניות דעתי אין לנו אפשרות ללמוד ממלחמת מדיין על רשות הניתנת לנו לצאת למלחמת נקם.

א. חז"ל מלמדים אותנו כי במלחמה הזאת הנקמה היא נקמת ה': "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים", "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא.. לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן".

ב. מלחמת מדיין הייתה פועל יוצא מצווי אלוהי. אילו הנקם היה לגיטימי בכל זמן, משה לא היה צריך לחכות לצו אלוהי, אלא היה יוזם מלחמה בעצמו.

ג. סיפור מלחמת מדיין הוא סיפור חריג בתורה. אם הנקמה הייתה רגש נכון היינו מצווים לצאת למלחמות נקם נגד אדום, מואב, ארם וכו'.

אמנם אנו קוראים: "אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ: הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים" (תהילים צד, 1-2). נקמה יכולה, אולי, להיות דרכו של האל לחינוך בני האדם. אולם, זו זכותו הבלעדית של אלהים. בני האדם אמורים לחנך ולהתחנך רק באמצעות המוסר והדוגמה האישית, וללא אלימות. חז"ל אומנם מצווים אותנו ללכת בדרכי ה', אך כאשר הם נותנים לנו דוגמאות ליישום הם מדגישים שעלינו ללכת בדרכי החסד של האל, ולעסוק בסוגים השונים של גמילות חסדים. אף לא פעם אחת מלמדים אותנו חז"ל שעלינו להיות נוקמים ונוטרים ביחסינו עם חברינו בני האדם. חז"ל אמרו: "מה הוא חנון ורחום - אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג, ב), ובמקום אחר לימדו:

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב: אחרי ה' אלהיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? ... אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא. מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים. הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים. הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים. הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא אף אתה קבור מתים: (סוטה יד, א).

חז"ל מעולם לא אמרו: "מה הוא נוקם, אף אתה היה נוקם", שכן הנקמה מסורה לקב"ה בלבד. אנו אמורים לחקות את בורא עולם במעשים של הטבה ולא במעשים של פגיעה באחר, גם זה שפגע בנו.

הקריאה לנקמה עולה וגוברת בכל פעם שמתרחש פיגוע קטלני. אז גם באים לידי ביטוי קולות מתלהמים המבקשים נקמה בסגנון תג מחיר. מי שבוחרים להסתייג מדרך זו מוקעים לא פעם כ"יפי נפש" המרחמים על אכזרים. צריך להדגיש שהסתייגות מנקמה אין משמעה הימנעות מענישה, ולו גם ביד קשה. יש לגיטימיות בענישה ובדרישה לעשות דין ברוצחים. דינם מופיע בברור בפרשה: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת... וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה, 31-35).

בקוראנו את פרשת מטות אנו נמצאים כבר בתקופה הנקראת במסורתנו "תלתא דפורענותא", שלושת השבועות של פורענות שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב. בשיאה של התקופה נקרא במגילת איכה פסוקי נקמה כמו: "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם... גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי:...פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ:" (איכה ד' 21-22). גם כאן האמירות הקשות של מגילת איכה אינן קוראות לנו למעשי נקם, אלא אנו מייחלים לנקמת האלוהים.

גם הדברים בהם פתחתי, מתוך תפילת "אב הרחמים", אינם פניה לעשייה של המתפלל השומע את התפילה, אלא פניה לאלוהים, מי שהדין שלו: "וְיִנְקוֹם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ... הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו... וְנִקֵּיתִי, דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ".

בתקופה קשה זו בתולדות עמנו, תקופת שלושת השבועות, חובה עלינו יותר מתמיד לזכור את מידת האנושיות, המחייבת אותנו תמיד. שבת שלום