הדרשה השבועית

פנחס

די לשתיקה! ירושה, דרישה ותיקון

הרבה נעמה דפני-קלן

בפרשת השבוע שלנו מופיע הסיפור המפורסם על בנות צלפחד. אותן חמש נשים חשות כי החוק הקיים, לפיו הן אינן יכולות לרשת את נחלת אביהן, אינו צודק. הן מחליטות לבוא בתביעה כלפי משה וכלפי ריבונו של עולם: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן, תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. (במדבר כז א-ד).

ניתן לחוש בין השורות את האומץ והפחד של הנשים הללו – רגע לאחר הטראומה הגדולה של פרשת קורח, שמת משום שקרא תיגר על מנהיגותו של משה, קמות חמש בנות ומאתגרות את החוק האלוהי ואת משה לפני כל העדה. כיצד יגיב משה הפעם? כיצד יגיב אלוהים?

משה אינו מכריע. הוא מעלה את השאלה אל אלוהים וזוכה לתשובה: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (שם, פס' ז). יתרה מכך, החוק האלוהי משתנה ומכיל גם את האפשרות להעביר נחלה לבנות, במקרה ואין בנים.

למדתי מפי הרב שלמה פוקס כי ישנם שני מקרים בהם בני ישראל קראו תיגר על החוק האלוהי – במקרה שלפנינו ובסוגיית פסח שני. בשני המקרים אלוהים שינה את החוק בעקבות הפניה האנושית. מה היה קורה, שאל הרב פוקס, אם היינו מעזים לשאול יותר ולשתוק פחות? כמה הזדמנויות לתקן את התורה חיכו לתגובה מצידנו, אך זכו לשתיקה רועמת? ? כיצד היתה נראית הירושה התרבותית שלנו אם היינו שותקים קצת פחות ושואלים קצת יותר?

בפרשת "האזינו" כתוב: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". רש"י רואה חובה לאב להתחיל ולדבר עם בנו בלשון הקודש מהרגע שהתינוק מתחיל לדבר (רש"י בעקבות הספרי על דברים יא יט). הירושה הזו, בניגוד לנכסים חומריים, אינה מחכה לשעת מיתתו של האב, אלא היא מתחילה מהרגע שהבן מסוגל לומר את מילותיו הראשונות. זו ירושה שנקנית בדיבור, בעשיה חינוכית לאורך שנים. כדי לזכות בירושה של תורה יש צורך בעולם שלם של ערכים, של תקשורת, של שיחה בין דורות.

התורה עצמה ניתנה לכולנו בירושה; זו המורשת שאנו מחוייבים להעביר לדורות הבאים, אותה מורשת שיש לנו הזכות לתבוע לקחת חלק פעיל בקבלתה ובהעברתה מדור לדור. מורשת ישראל אינה שייכת למגזר או למגדר מסויימים, וככל שנשאל ונדון בה כך יפתחו בה עוד ועוד שבילים ונתיבים.

מעניין שחז"ל חשו בסכנה הטמונה בתחושה שהתורה היא ירושה. כתוב במסכת אבות: "יוסי הכהן אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (משנה אבות, ב, יב).

בניגוד לכהונה ולמלכות – לא מספיק להיוולד למשפחת יודעי תורה כדי לזכות בה. התורה איננה זכות טבעית – בחינת "נולדתי ולכן היא שלי". התורה היא ירושה פוטנציאלית לכל מי שמבקש ללמוד אותה – אך עליך להתאמץ הרבה כדי לזכות בידע ובתובנות שהיא טומנת בחובה. כדי שהתורה תהיה ירושתי – עלי להיות לומדת אקטיבית המתעקשת לזכות בירושה.

בנות צלפחד לא זכו כנראה לרשת תורה מאביהן בעודו בחיים, אך הן נלחמו על זכותן לרשת נחלה. בזכות האומץ שלהן לקרוא תיגר על מוסכמות המסורת, ולא לשתוק כנגד אי צדק הטמון בה, הן זכו לא רק לשפר את מצבן החומרי, אלא גם לתקן את התורה ולגרום לה להיות שוויונית יותר.

התורה היא ירושתנו, מורשת ישראל נתונה גם לנו, אך היא לא תינתן בשתיקה פאסיבית. בנות צלפחד, ולא פחות מכך – המענה האלוהי לתביעתן – מלמדים אותנו כי תפקידנו לשאול, לזעוק ולאתגר את המסורת שלנו באותם מקומות בהם היא מייצגת אי צדק, כדי שנוכל להורישה לדורות הבאים ביושר לבב. הלוואי ונזכה ויקויים בנו הפסוק: " הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ‍ם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו מ ט); מי יתן ולא נפחד לזעוק כנגד אי צדק, ולהזכיר ברבים כי תורתנו היא תורה של צדק, של חסד, של שמירה על צלם אדם.

הרבה נעמה דפני קלן מכהנת כרבה בקהילת "אהל אברהם" – מרכז חינוך ליאו באק, חיפה.