הדרשה השבועית

שמות

לכל איש יש שם

הרבה צפורה ליבנה

לזכר סבתי פייגה שנספתה בשואה שעל שמה - קראו את שמי פייגה - צפורה.

במשך שנים רבות עבדתי בבית הספר. כאשת חינוך הייתי "קנאית לשם". היה חשוב לי להכיר כל תלמיד ותלמידה בשמו/ה בשבוע הראשון של שנת הלימודים. השקעתי בכך את כל מרצי ומאודי, כי אני מאמינה שתהליך הכרת השמות גואל כל תלמיד ותלמידה, כל אדם ואישה מאלמוניותו/ה, ומסייע למזער את חווית הניכור והסתמיות שאנו חווים במסגרות רבות בחיינו. הכרת השם מעניקה לכל יחיד/ה את תחושת הזהות והערך העצמי, את חווית הייחודיות, את החד פעמיות ואת הפלאיות שבהוויתו/ה. בעיני, תהליך הכרת השמות הנו תנאי הכרחי ליצירת דיאלוג אינטימי מעשיר ומעצים מחד גיסא, והוא גם בסיס לחוויית בחירה וללקיחת אחריות אישית, מאידך גיסא. לכן בחרתי לעסוק במשמעות השם בפרשת שמות.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: יִשָּׂשׂכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר:

בני ישראל הבאים למצרים הם אנשים שלכל אחד מהם שם משלו המדגיש את יחידותו. כולם באו איש וביתו. במדרש "שמות רבה" (שמות א) נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקוב ובניו איש וביתו באו" שקולים הם ישראל כצבא השמים. כמו שנאמר (בתהילים קמז, ד) "מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא" אף הקדוש ברוך הוא כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם.

במות הדור ההוא הופכים בני ישראל לאנונימיים. פרעה מדבר על עם רב ועצום. המספר המקראי מספר לנו שהם "פרו וישרצו". בתיאור זה נעלמת יחידותם ואנושיותם של בני ישראל.

חשיבותם של השם ושל תהליך קריאת השם בולטת בכל המקרא והיא שזורה ב"מדרשי שמות" רבים בספר בראשית. פרשת בריאת העולם מתחילה בקריאת השמות לגרמי השמים והארץ, לחיות השדה, הים והיבשה: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה... ( בראשית א, 5); וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם... ( בראשית א, 8).

אחד התפקידים הראשונים המוטלים על האדם הוא לתת שם לכל חית השדה ולעוף השמים ...וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה.... ( בראשית ב, 20).

לקרוא בשם לכל חית השדה מחד גיסא, ולתת שם לכל אדם שנולד מאידך גיסא, הנם ביטוי לשותפות האדם עם אלוהיו ולאחריות שלו על סדרי העולם. מקריאת השם נגזרת היחידות של האדם ושל בעל החיים. נבדלותו מהאחר. מקריאת השם נגזרות מהותו וקדושתו.

אנו יכולים ללמוד על מהותו וקדושתו של השם גם מהעובדה שהכינוי של האלוהים הוא 'השם'. פנייתו של השם במקרא היא תמיד אל נושא השם. בעל השם נושא אחריות לשמו, למעשיו, לחייו ולגאולתו. בעל השם הוא גם בעל תודעה היסטורית וגם בעל זיכרון. לכן הוא בר שיח עם "השם", עם האלוהים: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה ( בראשית ג, 9). וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ ...

(בראשית ג, 9). וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס (בראשית ו 13). וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ ( בראשית י, 1).

בין פסוק 1 של פרשת שמות "ואלה שמות" ... לבין פסוק 15: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה... מתרחשות ובאות הגזרות על בני ישראל האנונימיים, חסרי השם. רק לאחר שפרעה מצווה להמית את כל הבנים הילודים, אנו חוזרים לשמוע על גיבורים יחידים שיש להם שם. היחידים והיחידות המחוללים את המפנה, הממאנים לראות את מוקד האחריות על הנעשה מחוץ לעצמם. הופעת שם הגיבור היא תמיד בצמידות ללקיחת אחריות ולעשיית מעשה, ואמונה ביכולת האדם לבחור להיות שותף למאבק נגד הזדון והרשעות.

ואכן, תהליך הגאולה בפרשה מתחיל עם התחדשות הופעת השמות של היחיד/ היחידה, כמו המיילדות פועה ושפרה (שם א, 15,17). הן מאמינות באלוהים ורואות עצמן שותפות במאבק נגד הציוויים השרירותיים של פרעה.

לא מקרי הדבר כי קימת סמיכות גם בין הופעת השם שהעניקה בת פרעה למשה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ, לבין יציאתו אל אחיו. וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו ( שם ב, 10-11).

במרכזו של "ספר שמות" עומדת גאולת ישראל ממצרים. חכמים ראו בשמירת השם ראש וראשון לארבעת הגורמים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים. כך נאמר במכילתא לספר שמות:

רבי הונא בשם בר קפרא אמר: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערווה.

ואכן, לאורך ההיסטוריה היהודית מבטאת השמירה על השם את זיקתו של האדם למורשתו, לעברו, לבית אביו ולמולדתו. יש בשמירת השם ערובה לשמירת הזהות של היחיד ושל הקולקטיב, ושמירה מפני טמיעה והתבוללות, גם בהיותו נתון לשעבוד. שמירת הזהות לעצמה הנה ממהות הגאולה.

ואנו, שזכינו לגאולה ולחיים במדינת ישראל כבני חורין, ממשיכים להתמודד עם האתגר של שמירת השמות כמרכיב בחיזוק הזהות היהודית והישראלית שלנו.

לא בכדי אחד המפעלים המרכזיים שיזמה מדינת ישראל היה הקמת המוסד "יד ושם" להנצחת זכר השואה שהוקם בשנת 1953 בעקבות חוק מיוחד של הכנסת - "חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם, תשי"ג-1953. השם "יד ושם" מקורו בספר ישעיהו, נו, 5: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם - טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת: שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

מוסד "יד ושם" עוסק במפעל ההנצחה היהודי הישראלי הגדול ביותר תחת השם "לכל איש יש שם", הלקוח מכותרת שירה של המשוררת זלדה שכה הטיבה לתאר את משמעותו של השם שהאדם נושא עמו בחייו ובמותו. מפעל זה נוגע בנשים ובאנשים, ביחידים ובקהילות.

מי יתן ונחדש את מנהג קריאת השמות של ילדינו ונכדינו ממקורותינו וממורשתנו.

מי יתן ונצליח לחזק את תחושת האחריות שלנו לחיים במדינה ריבונית בה לכל איש ואישה יש שם, לכל איש ואישה יש זכויות וחובות כאזרחים שווי זכויות, ונטמיע ערכים של כבוד, סובלנות ודרך ארץ זה לזו, ערכים שהם ביטוי להיותנו בני חורין.

שבת שלום