הדרשה השבועית

לך לך

ברית המילה

הרב דר' מרק רוזנשטיין

אבי ז"ל היה בן של מהגרים מרוסיה לארצות הברית. משפחה אורתודוכסית, בלי הרבה להט רוחני או ידע בתורה. יהודים פשוטים. אבא למד כל יום ב"חדר" אחרי הלימודים בבית ספר ממלכתי, עד לבר מצווה, אז עזב את אורח החיים של הוריו. כשחזר ממלחמת העולם, התחתן עם אמי ויחד עברו לעיירה רחוקה ככל האפשר מהעיר בה גדלו. כשנולד להם ילד – אני - התחילו להיות פעילים בקהילה רפורמית, ואני חונכתי שם. נסעתי למחנה קיץ, הייתי פעיל בתנועת הנוער... ובכיתה י' השתתפתי בתכנית EIE, חילופי תלמידים חברי התנועה בארצות הברית עם תלמידי בית הספר ליאו באק. יום אחד, במסגרת טיול לירושלים, קמתי עם שחר ויצאתי לצלם את שכונות ירושלים בשעות בהן העיר מתעוררת. דמות אחת מהטיול הקריר הזה נצרבה לי בזיכרון כבר 50 שנה. עברתי באיזו סימטא וראיתי אדם מניח תפילין במרפסת. אז מה? זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי אדם מניח תפילין. אני מניח שלמדנו על תפילין בסאנדי סקול – כשלמדנו את הפסקה הראשונה של קריאת שמע. אבל אבי השתחרר מרצועות התפילין בגיל 13, ובוודאי לא הרגיש שום חובה ללמד אותי את המיומנות הימי-ביניימית הזו, הכל כך לא שייכת לפרוור הירוק בו חיינו.

הרי לכם בעיית הדורות בעיתות מהפכה. אבי עבר מהפכה בתודעה היהודית שלו. הוריו – יהודי השטעטל. ילדיו – יהודי הפרוורים. ועליו האחריות הבלתי אפשרית להעברה. הוא היה בן הדור שהיו להם שורשים בעבר, ותודעה של מורדים. מה בדיוק היה אפשר לצפות שהם יעבירו לדור הבא? את שורשי העבר? את תודעת המרד? מרד נגד מה? או את השגרה החדשה המובנת מאליה, ללא שורשים עמוקים בעבר וחסרי להט המרד? אם הוא זרק את התפילין שלו, האם היה סביר לצפות ממנו שהוא בכל זאת ילמד אותי להניח תפילין כדי לשחזר את אפשרות בחירה שהיתה לו? אבל זה בלתי אפשרי, כי איך יכול היה לשחזר את התודעה שלו, כשהוא ואני חיינו כבר בסביבה תרבותית ודתית שונה לגמרי? תופעה חשובה מאד בבואנו להבין את התנועה הרפורמית – ואת החברה הישראלית. גם אצל הוריי, גם בחינוך היהודי-ליברלי, גם בחינוך הציוני הכללי בארץ היתה וישנה דאגה עמוקה מפני כישלון מאמצנו להבטיח את המשכיותנו על ידי חינוך. מה שלא נכון בחברה מסורתית סגורה, שאין בה תחושה של מהפכה, של חידוש, של שינוי ערכין (ומה שגורם לחברה המסורתית הסגורה אצלנו לשאוף לסגירות מירבית).

ואם במהפכות ופחדים עסקינן, בואו נדבר על הפרשה. אברהם מתנתק משורשיו בעבר, מבית אביו. מהגר לארץ לא מוכרת, מתחיל מחדש. טבעי שידאג לעתיד. מי ימשיך אותו? מה בדיוק יימשך ממנו? אין לו אבא – האם יהיה לו בן? אין לו בית אבא – האם יהיה לו בית?

זה מגיע לקיצוניות מסוימת בפרק יז...: (ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: (ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת  בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: (י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: (יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: (יב) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא:

איך אפשר לכרות ברית עם הדורות הבאים? איך אברהם מעז לחתום בשמם? איך הוא יכול לקחת אחריות שהם יעמדו בדרישות? האם הוא מבין למה הוא נכנס? האם אפשר לתלות תקוות כה גדולות בחינוך – כדי להבטיח את עמידת הדורות הבאים בדרישות הברית?

מתברר שיש, לכאורה, פתרון: לא חינוך, אלא חיתוך. לא מסרים בעל פה ולא בכתב, אלא אות חרותה בבשר הדור הבא. אות שאי אפשר להתכחש לה. אות שעקב מיקומה דווקא מסמלת את האובססיה עם "זרעך אחריך." אות שתבדיל בין זרע אברהם ובין כל העולם. לא ברית של מילים, אלא ברית של דמים.

בדרך כלל מצוות ברית המילה מפורשת כסמל של המשך הדורות, או תזכורת בלתי ניתנת למחיקה של זהות. למשל, פירוש ספורנו: "בהיות אות הברית בזה האבר המסבב נצחיות במין, יורה על הנצחיות המכוון בברית; ובהיותו אבר התולדה, יורה האות אשר בו על המשך הברית על הבנים."

יש גם דוגמאות של התייחסות להד שהזכרתי, של קרבן. דוגמה בולטת היא בפרקי דרבי אליעזר כ"ח:
רבן גמליאל אומר... בעצם היום הזה נמול אברהם..., ולא עוד אלא בעשור לחדש ביום הכפורים נמול, כתיב בכפורים - כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, וכאן הוא אומר - בעצם היום הזה נמול אברהם, הוי יודע כי ...ביום הכפורים נמול אברהם אבינו, ובכל שנה ושנה הב"ה רואה דם מילתו של אברהם אבינו ומכפר על עונותיהם של ישראל, שנ' כי ביום הזה יכפר עליכם, ובאותו מקום שנמול אברהם ונשאר דמו שם נבנה המזבח.
הדים למדרשים על העקדה (הר המוריה).... והדים לשפת הדם המכפר - של הנצרות. מעניין ששאול התרסי מפיץ הנצרות, (הברית החדשה, פאולוס אל רומאים פרק ב' 28-29,) דווקא מתנער מברית מילה: הֵן לֹא עַל-פִּי מַרְאִית עַיִן יְהוּדִי הוּא יְהוּדִי, וְלֹא מַה שֶּׁרוֹאִים בַּגּוּף הוּא מִילָה: יְהוּדִי הוּא זֶה שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא זוֹ שֶׁבַּלֵּב, לְפִי הָרוּחַ וְלֹא לְפִי אוֹת כְּתוּבָה:

יהיה ההסבר מה שיהיה, היהדות לדורותיה לא היתה מוכנה לקבל את הספיריטואליזציה שהציעו הנוצרים, ועמדה על חשיבותו של מעשה ברית המילה: נאמר בבבלי נדרים (דף לב א) : גדולה מילה - ששקולה כנגד כל המצות שבתורה.

מבחינה חינוכית ופסיכולוגית אין ספק שלאות הברית ולמעשה המילה תמיד היתה, ועדיין יש, עוצמה רבה. ובכל זאת, יש לנו דוגמאות היסטוריות המוכיחות שהשיטה לא לגמרי חסינה כנגד ערעור וזלזול. אנחנו לומדים מספר יהושע שבשנות המסע במדבר לא נמולו הילדים שנולדו. ההתנגדות למילה בקרב המתייוונים היא מרכיב ידוע בסיפור מרד החשמונאים. בגרמניה, בתחילת המאה התשע עשרה, עקב התנגדות למילה בקרב קבוצות של רפורמים, ניסחו רבנים אורתודוכסים את הפסק הזה: ...והאב אשר מתהלך באשמיו, ואינו מניח למול את בנו בשאט נפש, מזדון לבו ומכפירת התורה, הוא מין ואפיקורס ויצא מכלל ישראל ופסול לעדות ולשבועה.

והכוונה גם פסילה לשבועה בבית דין של המדינה – כלומר שהשלטונות יעזרו באכיפת חובת המילה.

אם כן, ברור שלמרות כוחה של אות הברית להעביר זהות ומחויבות מדור לדור, היא לא כל-יכולה. בסופו של דבר כוחה תלוי גם בחינוך ובחופש הבחירה של הבן. אמנם אות הברית יכולה לקבוע את זהות הדור הבא – אבל היא לא מבטיחה שהדור ההוא לא ימרוד ויערער על המצווה למול את הדור שבא אחריו. כלומר, לחיתוך יש עוצמה – אבל ללא חינוך יש סכנה שהוא יהפוך לפגם גופני סתמי ומטריד, ולא ישמש פוליסת ביטוח להמשכיות הדורות. אין פתרון חירורגי לבעיית הדורות.

ומאי נפקא מינא? זכרו את הסיפור שלי. גדלתי בבית רפורמי מנותק מהזרמים האחרים ביהדות. ירשתי את האפר שנשאר מאש המרד ששרפה את קשריו של אבי לבית אביו המסורתי. בסביבה שלי לא היתה הזדמנות לא להחיות את האש ולא לשחזר את הבית. רק בישראל נחשפתי לחיים יהודים מגוונים ועשירים. כאן מתקיימים יחד, באיבה ובשלום, המרד והמסורת.

יש לנו כאן, ואולי רק כאן, ההזדמנות למסד ולהנציח את התודעה המהפכנית יחד עם המסורת נגדה אנו מורדים. עלינו להיזהר מאורתודוכסיה רפורמית, ממערכת סגורה, מאסתטיקה רק משלנו, מבידול ויהירות, מזלזול ודמוניזציה של זרמים אחרים, מניתוק – למרות, כמובן, מה שהם עושים לנו.... עלינו להיות המובילים בגישה פלורליסטית ממש, לשאוף לקיום דבריו של סולומון שכטר: שום דבר יהודי לא זר לי. מדובר באתגר חינוכי ואף פסיכולוגי ענק, לשחייה נגד הזרם. ואני לא מדבר במונחים של פוליטיקה, של שכנוע או של קירוב. אני מדבר על עצם המשך קיום היהדות הליברלית, נאמנה למקורותיה. בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה היה חוג קטן של מחנכים והוגים בארץ, בהם סולד ודושקין, שחזונם היה שמחזרתו של העם היהודי לארצו, לעצמאות מחודשת, תצמח יהדות חדשה ומחודשת. לא העתקה של כל זרם קיים, אלא סינתיזה חדשה של מסורת, ארץ, מדינה, ומודרניות. הם כבר אינם, אבל

אומרים שאליהו הנביא מבקר בכל ברית מילה. וכך נאמר עליו במלאכי ג 23-24: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.

שבת שלום