הדרשה השבועית

כי תבוא

הדיבור




הרבה גליה סדן היא רבה-עמיתה בקהילת בית דניאל בתל אביב-יפו, ומקדישה חלק ניכר מזמנה לניהול בית הספר לגיור. רכזת מועצת הרבנים הרפורמים בישראל וחברה בארגון שומרי-משפט – רבנים למען זכויות אדם.תיאור מחבר

 


 

פרשת כי תבוא: הדיבור

הרבה גליה סדן


אני רוצה לדבר על הדיבור.

פרשת השבת, פרשת כי תבוא, מביאה לידי המחשה את כוחה של המילה. יש בה וידוי, ברכות וקללות, וכן אמירת "אמן" יחדיו, הנתפשים כולם לא כאמירות בעלמא, אלא כנושאים עימם מטען מעשי מכריע. המילה היא-היא המעשה. היא רבת משקל ועל כן יש להתייחס אליה מתוך כוונה מלאה ומתוך אחריות מלאה. כוחה של המילה מומחש גם במנהג קהילות ישראל, שכן את רשימת הקללות הארוכה בפרשה מקובל לקרוא בלחש, כדי לא לבייש את הקורא, ואולי גם מחשש עין הרע.

חוקרת המקרא נחמה ליבוביץ' מפנה את תשומת ליבנו לפעולת-דיבור אחת המופיעה בפרשה וידוי מעשר. המעשר הוא עשירית היבול, אותה יש להפריש. התורה קבעה שלושה סוגי מעשרות:

מעשר ראשון, המופרש ללויים-הכוהנים במקדש מדי שנה (מלבד בשנת שמיטה).

מעשר בעלים, אותו מביא המגדל לבית המקדש, אולם שם הוא אוכל אותו בעצמו.

וידוי המעשר בפרשה שלנו מתייחס למעשר השלישי מעשר עני. הלוח היהודי מורכב כידוע גם ממחזורי שמיטה. כלומר, מחזורים של שבע שנים, וכל שנה שביעית היא שנת שמיטה.

בכל שנה שלישית ושישית במחזור שמיטה יש להפריש עשירית מן היבול ולהשאירו בשער העיר, עבור העניים, החלשים והנזקקים בחברה. מעשה זה מלווה באמירת וידוי אישי, הנאמר בלשון יחיד, לפני האלוהים.

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל-מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא-אָכַלְתִּי בְאנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה’ אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי (דברים כ"ו, 12-14).

השאלה הנשאלת היא, מה טעמו של הוידוי הזה? כדבריו של אברבנאל: "מה צורך שיתהלל האדם בפיו על מה שעשה?"

נראה, שעצם הדיבור לא פחות חשוב ממצוות המעשר עצמה. שהרי, כשאנחנו מצהירים על מעשינו, אנחנו מחוייבים להם, ומחזקים את כוונתנו.

דוגמא לכך היא הקידושין. ענידת הטבעת על האצבע של החתן או הכלה איננה מספיקה כשלעצמה. פעולה זו של ענידת הטבעת חייבת להיות מלווה במילים מפורשות, הצהרה פומבית של בחירה בבן או בבת הזוג.

דוגמא אחרת היא הדלקת הנרות בשבת ובחג. הפעולה כשלעצמה מלווה בברכה, בדיבור.

ועוד – נדמה לי שכולנו נסכים, שגם אם אנחנו יודעים שהיקרים לנו אוהבים אותנו, יש לנו צורך לשמוע אותם אומרים זאת.

אנחנו מבינים את הדיבור כמבטא שני דברים: התחייבות למילים, לעשות את מה שהתחייבנו לעשות. ומאידך התחייבות לכך שאת מה שאנחנו עושים אנחנו עושים מתוך מודעות וכוונה מלאה.

בעוד כמה ימים יחול ראש השנה, וכבר עכשיו אנחנו מתחילים לשלוח כרטיסי "שנה טובה" (או שמא נדייק ונאמר – "מֵיילים"...) אל יקירינו. כולנו מאמינים ומאמינות בכוחה של המילה הכוח לתת מרפא לנפש, הכוח לעודד, הכוח להעביר דבר מן הכוונה למעשה. שהרי אם לא היינו מאמינים בכוחה של המילה, לא היינו מנסים לשכנע זה את זה, לא היינו מברכים, לא היינו מתפללים.

היינו רוצים לקוות, כי אלה הקרובים אלינו, כמו-גם מנהיגינו והחברה שלנו בכלל, יתייחסו בכובד ראש למילה. מפני שאנחנו מוקירים את יופיה וכוחה של המילה. מפני שמי שחדל להאמין במילה, מי שחדל לכבד אותה, מאבד את אמונתו ואת כבודו למין האנושי, שנתברך בעושרן של המילים. ומי שאיננו מבין עד כמה הרסניות יכולות מילים להיות, לא יוכל להנות מן הכוח המפרה והבונה שיש בהן.