הדרשה השבועית

שופטים

צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ

הרב משה יהודאי

ספר דברים ספוג כולו בקריאותיו של משה אל בני ישראל להיכון לבואם אל הארץ ולחיים ראויים בה. אך הארץ לא היתה ריקה, ועל משה היה להתמודד עם סוגית המפגש עם העמים היושבים בה, שאמונותיהם ואורח חייהם נראו בעיניו (או נכון יותר כמובן, בעיני כותב הספר) כסותרים לחלוטין את האמונה ואורח החיים הראויים לבני ישראל. מפגש זה היה אמור להיות אלים מאד. בסוף פרשת שופטים ישנם פסוקים מספר המתארים את אפיו:

רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, לֹא תְחַיֶּה כָּל-נְשָׁמָה. כִּי-הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם, אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם; וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם(דברים כ' 16-18).

לקטע קשה זה קודמים מספר פסוקים המתארים את המלחמות הצפויות "בערים הרחוקות ממך מאד" (פסוק 15) בהן יש לנהוג אחרת:

כיִּ תִקְרַב אֶל-עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיה לְשָׁלוֹם. וְהָיָה אִם-שָׁלוֹם תַּעַנְךָ, וּפָתְחָה לָךְ: וְהָיָה כָּל-הָעָם הַנִּמְצָא-בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ. וְאִם-לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ, וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ; וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי-חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר, כָּל-שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ; וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ(שם, 10-14).

ובכן, לעומת "הערים הרחוקות" אליהן יש, לכאורה, לקרוא לשלום, (למעשה זו קריאה לכניעה ולעבדות, ובמקרה של אי כניעת האויב, להשמדת כל זכר בוגר וללקיחת שלל וביזה של כל השאר, אדם בהמה ורכוש), בארץ כנען המצווה הראשונית היא ללא פחות מג'נוסייד, השמדת עם מוחלטת – "לא תחיה כל נשמה". יצויין, שלעומת רש"י המקבל זאת כמשמעו, טוענים הרמב"ם והרמב"ן שגם במלחמות כנען יש "לקרוא לשלום".

שני קטעים אלה הם הבסיס התורני לסבך ההלכתי של חוקי המלחמה בהם דנתי בהרחבה ובפירוט בעבודת המוסמך שלי "ערך חיי הלא יהודי בהלכה" (עמ' 168-209). כאן הייתי מבקש לדון בקשר בין מלחמות כיבוש כנען, שכונו מלחמות יהושע ותוארו בהרחבה בספרו, לבין תחילת פרשתנו.

בשלושת הפסוקים הראשונים בפרשה, ט"ז 18-20, מופיעה המלה "צדק" שלוש פעמים, ובפסוק 20 היא מופיעה פעמיים ברציפות, בפסוק הכל כך ידוע :

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

לפי פסוק זה, איפוא, רדיפת הצדק היא אמצעי הכרחי וייתכן שהיא אפילו תנאי לחיי העם בארץ המובטחת.

היקש מקביל ניתן להיעשות על פי הפועל "תרדוף", החוזר במשמעות דומה גם בתהלים ל"ה 15:

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

לפי היקש זה, תנאי נוסף ומקביל לישיבה בארץ המובטחת, לבד מרדיפת הצדק, הוא רדיפת השלום, השקולה לעשיית הטוב, ואם נמזג את שתי האמירות נקבל:

צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף, וכן בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

ידועים המדרשים וידועות האגדות על אהרון הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום" (אבות א י"ב), והלל הזקן בעקבותיו.

ואולם, האם ניתן ליישב את רדיפת הצדק והשלום עם כיבוש הארץ בדרך כה אלימה?

ר' שמחה בונם מפשיסחא (1765-1827), פירש את כפילות המלה צדק כך: הפעם השניה מדגישה את הצורך להשיג את הצדק באמצעים צודקים.

אנו מכירים את הרעיון המקיאווליסטי המגונה (אם כי מקיאוולי לא ביטא אותו כנראה במפורש) לפיו "המטרה מקדשת את האמצעים", רעיון שעל מזבחו הושמדו מיליונים רבים. אולם, מהם אמצעים "לא צודקים"? האם התורה עקבית בדרישה זאת של רדיפת הצדק אך ורק באמצעים צודקים?

בעיני, האמצעי הבלתי צודק ביותר הוא האלימות. ונשאלת השאלה, האם מותר להשיג צדק ושלום תוך שימוש באלימות? או, האם ניתן להשיג צדק ושלום ללא אלימות?

אני מפקפק בכך מאד מאד, ובעצם, משיב על כך בשלילה גמורה.

גם אם נניח שסיפורי יהושע אינם בהכרח אמת הסטורית, אלא מיתולוגית, וגם אם נניח שחוקי ספר דברים היו מתאימים לזמן כתיבתם ולא שונים מנוהגי העמים האחרים, יש לדעתי להצביע על כך, שדורות רבים התחנכו עליהם כעל אמת הסטורית, ובימינו ולהוותנו, חוגים מסויימים במאת השנים האחרונות ובעיקר בימינו אלה ממש, רואים בהם סיפורים מעצבים ומכוננים, ראויים בדרך זו או אחרת לחיקוי.

מן הראוי שנדע להתייחס נכונה למקורות, ונסגל לעצמנו גישות שיאפשרו להתמודד כיאות עם טקסטים בעייתיים כאלה, גם אם הם תורניים, ולחנך באווירה שתבטא את התנגדותנו המוחלטת לרוחם ואת שלילתנו המוחלטת את תקפם האקטואלי.

הפרשה מסתיימת בסוגיית העגלה הערופה. בלי להיכנס לפרטיה נציין רק את חשיבותה בכך שהיא מטעימה את ערך חיי האדם והפשע בקטילתם. פסוקיה האחרונים קושרים אותנו לימים הנוראים ממשמשים ובאים, ועל כן אחתום בהם:

כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ ה', וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם.וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ: כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' (שם, כ"א 8-9).

אמן כן יהי רצון.