הדרשה השבועית

בלק

בלעם בעיני הנביא מיכה - הפטרת בלק

 הרבה גליה סדן

ההפטרה לפרשת בלק, ובמיוחד חלקה השני (מיכה, ו', 8-1), עוסקת בחוסר האונים של הנביא מול חטאי העם. נרמזים בה חטא עבודת האלילים על כל גבעה, הקרבת הקורבנות שאין מאחוריה דבר, ואף החטא שהדעת איננה יכולה לסבול, חטא הקרבת ילדים.

בייאושו פונה הנביא מיכה אל הערים והגבעות שישמשו עדים לדברי ה', שהעם איננו שומע בקולו.

כחיזוק לדבריו מביא הנביא מיכה שני טיעונים: ראשית, העם שכח את חסד יציאת מצרים בהובלתם של משה, אהרון ומרים; ושנית, העם שכח את חסדי ה' במדבר שמהם הוא בוחר מיכה לציין דווקא את סיפורו של בלעם, הנביא מארץ פתור. בפרשת השבוע מצווה אלוהים על בלעם לומר רק את הדברים שישים בפיו. זהו, כמובן, הקשר של ההפטרה לפרשת השבוע.

שתי שאלות עולות מדבריו של הנביא מיכה:

האחת – מדוע הוא בוחר לכלול את שלושת האחים כמנהיגי העם? זוהי הפעם היחידה בה נזכר שמה של מרים יחד עם אחיה כמנהיגה, והפעם היחידה בה היא מוזכרת, מלבד בסיפורי התורה וברשימה המשפחתית בספר דברי הימים.

והשאלה השנייה – מדוע, מכל חסדי האלוהים עם העם בעת שהותו במדבר, בוחר הנביא לציין דווקא את סיפור בלעם?! האם אין חסדים גדולים מאלה? מתן תורה, המן היורד מן השמים ומאכיל את העם, עמוד האש, הניצחונות במלחמות. מכל החסדים המופלאים הללו נזכרת דווקא ברכתו של בלעם?!

נתחיל מן השאלה הראשונה – במאמר שכתב אראל סגל הוא מציע לראות בדבריו של הנביא את תמצית תשובותיהם של כל אחד מן המנהיגים - משה, אהרון ומרים:

לדבריו, משה מזכיר לעם את פרשת בלעם, אהרון, המופקד על עבודת הקרבנות מזכיר לעם כי האלוהים איננו חפץ בקורבנות (אלא בחזרה בתשובה כנה ואמיתית) ואילו מרים, האישה, מזכירה לעם כי אסור לו להקריב את ילדיו.

עַמִּי, זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ, בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר--מִן-הַשִּׁטִּים, עַד-הַגִּלְגָּל, לְמַעַן, דַּעַת צִדְקוֹת ה'. בַּמָּה אֲקַדֵּם ה', אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם; הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן; הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי.

באותה רוח מציע סגל, שלשלושת המנהיגים חלק בפסוק החותם את ההפטרה:

" הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ".

לדידו, משה אומר שרצונו של האל הוא "עשות משפט", אהרון מוסר לעם כי העיקר הוא "אהבת חסד" ואילו לדעת מרים, האישה הצנועה, העיקר הוא "הצנע לכת עם אלוהיך".

פירוש כזה לאזכורם של משה, אהרון ומרים הוא אכן מעניין, אך ניכרת בו חלוקה מסורתית של תפקידי שני המינים: הגברים מופקדים על המנהיגוּת, ואילו האישה, מרים, מוזכרת אמנם בנשימה אחת עם אחיה אך המסרים שלה הם "נשיים" במובהק – הריון, לידה, צניעות.

קשה לי לקבל פרשנות כזו להכללתה של מרים בדבריו של הנביא. לא רק מפני שמרים עצמה לא זכתה מעולם לצאצאים, אלא מפני שפרשנות כזו של הפסוקים מנוגדת, למסר של הנביא – הוא ביקש להציג את מרים כמנהיגה. קודם כל כמנהיגה העומלת שכם אל שכם עם שני אחיה.

אולי נצליח לענות על השאלה בדבר איזכורה של מרים דרך התשובה לשאלה השנייה. כאמור, שאלתי מדוע, מבין כל האירועים במדבר, מוזכר דווקא סיפור הנביא בלעם. נראה לי, כי סיפורו של בלעם בא להציג לעם מראָה – הנה, אפילו הנביא מאומות העולם הלך בדרך האלוהים, וציית לו. אפילו זה שבא לקלל הבין שהעם מבורך ושיש בו ייחוד וייעוד. כיצד ייתכן, אם כן, שהעם עצמו איננו מבין זאת? כיצד מוותר העם על ייחודו ודבק במנהגים אליליים כהקרבת קורבנות על כל גבעה, כהקרבת קורבנות אדם?

מעשה בלעם הוא מראה. ממש כפי שלפעמים אנחנו צריכים מישהו אחר, מישהו מבחוץ, שיגיד לנו כמה אנחנו טובים, ראויים, יפים, כמה פוטנציאל טמון בנו (כפי שהייתה המורה אומרת עלינו בילדותנו). כאילו בלעם משקף לעם את הסיכוי לעתיד מזהיר – ראו כמה נהדר הכל היה יכול להיות. בואו נעשה יחד מאמץ נוסף.

אבל כדי לעשות זאת, צריך מנהיגות אמיצה ומאוחדת, שתוביל את העם לשינוי אמיתי מבפנים, שינוי כולל. של כולם. גם של הנשים. מאמץ מאוחד ללכת בדרך הטוב והיושר. מפני שכידוע, "עשות משפט", למשל, איננו דבר שאדם עושה לבד. זהו שינוי חברתי כולל, מאמץ להיות חברה מוסרית יותר.

אני סבורה, שהנביא מיכה מזכיר את מרים בנבואתו כדי למלא שתי פונקציות. מצד אחד גם היא, והנשים כולן, כמו בלעם, קצת "אאוטסיידרית". בדרך כלל הנביאים לא נדרשים להן כלל, לא מתייחסים לקיומן. הוא מבקש כעת לכלול אותן. לכן, מצד שני, מרים מהווה כאן מודל לחיקוי, וכולנו זקוקים למודלים שאיתם נוכל להזדהות. לנשים, אולי, קל יותר להזדהות עם מנהיגוּת נשית.

ברוח דבריו של מיכה, שניבא את נבואותיו מאות שנים אחרי יציאת מצרים, אני רוצה להציע שגם אם המנהיגות של תקופתנו לא תמיד מעוררת השראה, יש השראה במה שיכולנו לעשות בעבר, כעם וכיחידים. והכוח שעמד לנו אז, עם המנהיגות הנפלאה ההיא, יעמוד לנו גם כעת, מפני שההשראה והעוצמות שהם מעניקים לנו הם נצחיים. ואני רוצה לומר, שהדבר בידינו:

הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ.

הנביא מיכה מלמד אותנו שניתן לחולל שינוי. שינוי שמתחיל מהסוף, מסוף דבריו של הנביא. שאם אדם מצניע לכת עם אלוהיו, הוא מבין שהעיקר הוא החסד. ואם הוא מבין שהעיקר הוא החסד, הוא ישפוט את חברו לכף זכות.

ולפעמים צריך מישהו חיצוני שיזכיר לנו שבבסיסו של דבר, אנחנו אנשים ונשים טובים, ויש לנו כוח להשתנות. אנשים שיהוו עבורנו מראה. כמו בלעם. כמו מיכה.

לכן אני מציעה, שלא רק ננסה למצוא את הכוחות בתוכנו לעשות טוב.

אני מציעה עוד דבר – שנהיה בלעם או מיכה. שנשתדל, בכל יום, להזכיר לאנשים שסביבנו שהם טובים, ראויים, מיוחדים. שהם אהובים.

ואין זמן טוב יותר לעשות זאת מאשר השבת, מפני שהשבת, כידוע, היא זמן לאהבה.

שבת שלום!