הדרשה השבועית

בהעלותך

"אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ"



הרב פרופ' יהוידע עמיר הוא פרופסור מן המניין למחשבה יהודית בהיברו יוניון קולג' בירושלים. בשנים 2009-1999 עמד בראש התכנית הישראלית לרבנות של הקולג' בירושלים, עיצב את דרכה והנהיג אותה. הרב יהוידע עמיר הוא חבר פעיל במועצת הרבנים המתקדמים בישראל (מר"ם) ומשרת בתקופות שונות כחבר מזכירות המועצה. הוא יו"ר הוועדה לעניינים רעיוניים המשותפת למר"ם ולתנועה ליהדות מתקדמת בישראל.


 

פרשת בהעלותך: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ"

הרב פרופ' יהוידע עמיר

מבין שלל ענייניה של הפרשה בולט הקרע במשפחתו של משה. עד כה הם היו צוות מלוכד הנושא בעול הנהגת העם. מרים, האחות הבכירה, הייתה שם מהרגע הראשון. היא זו שהשגיחה, דאוגה וחרדה, על תיבת הגומא שבה הונח התינוק רך-הימים שהושלך ליאור. היא זו שמיהרה להתייצב לפני בת פרעה ולהציע את אמם כ"מינקת מן העבריות" שתיניק את הילד ותטפל בו עד שייגמל. וכשמשה פצח בשיר אחרי חציית ים סוף, הייתה זו היא שהחרתה החזיקה אחריו וסחפה את הנשים לחגוג את ההצלה והישועה. המדרש מוסיף ומספר, שמכוח אישיותה של מרים קרה לעם נס ובאר מים חיים לוותה אותו בכל מסעיו (תוספתא, סוטה, יא, א).

נראה שגם אהרן היה גדול בשנים ממשה (שמות ו, כ). בילדותו של משה לא היה לו תפקיד, אולם הוא הצטרף אל משה מיד אחרי התגלות הסנה. חלוקת התפקידים ביניהם הייתה ברורה: משה היה המנהיג ואהרן הדובר; הראשון היה 'אלוהים' לאהרן, השני היה 'נביאו'. אהרן התייצב עם משה והיה יד ימינו ודוברו לאורך כל המאבק המפרך עם פרעה. הוא נתמנה לכהן הגדול במשכן, ואפילו כישלונו הנורא כשנכנע ללחצי העם בסיפור העגל לא פורר את לכידותה של משפחה זו ואת יכולתה להתמסר כל כולה להנהגת העם ולהובלתו אל בית חייו.

ועתה, לפתע, מרים ואהרן "מדברים" במשה, מרכלים עליו, משמיצים אותו. הם מאוכזבים ממנו ונוכחים בחולשתו, שבגללה הם תוהים לפתע "הרק אך במשה דיבר ה', הלא גם בנו דיבר" (במדבר יב, ב). גם לנו מגיע חלק בהנהגת העם ובכבוד הגדול הכרוך בקשר עם האל. הרבה רגעי חולשה היו למשה, ועוד נכונו לו. ככל אישיות מקראית, הוא אינו מושלם ואינו חף מכישלונות. אין ספק שאחותו ואחיו היו מודעים לכל אלה שהתורה מספרת עליהם, ואולי גם לכאלה שנסתרו מעיני מי שלא היה מצוי כה קרוב למנהיג הגדול, למי שלא הכיר אותו באופן אינטימי כל כך. אבל כל אלה לא העלו בהם פקפוק והרהור ולא גרמו להם לקנא במעמדו של האח הצעיר. עשתה זו רק העובדה שהוא לקח "אישה כושית".

חז"ל מתקשים בהבנת העניין. על פי רוב הם סוברים שהאישה הכושית היא צפורה, אשתו משכבר הימים. היא 'כושית', היינו מעולה במעלות רבות; או כדברי המדרש "נאה בנוֹיה ונאה במעשיה" (ספרי, במדבר, פסקה צט). מדרש אחר אף ממהר להכריז, באותו הקשר, ש"כושית בגימטריא יפת מראה" (תנחומא, פרשת צו סימן יג). אם כך, מה היה הדבר שגרם להם לרנן אחריו? המדרשים מסבירים, שמשה היה כה טרוד בהנהגת העם עד שזנח את חובותיו לאשתו ו'פרש' ממנה. עתה, משמונו שבעים הנביאים שעליהם מספרת הפרשה, התברר שאין זה הכרח שכך ינהג הנביא. צפורה, לפי אחד התיאורים (ספרי זוטא, פסקה יב) פתחה בתלונה. מרים החרתה החזיקה אחריה, ואהרן "הוסיף ... על דבריה", ניפח את הפרשה והעמיד את הנהגת משה בסכנה.

אולם נראה שפשט הדברים נוקב יותר ומזעזע יותר. נראה לומר שמשה נשא אישה נוספת, "כושית". המקרא לא היה מדווח על כך משום שאין בכך עניין ציבורי כלשהוא. רק בשל רינוני האחים מוצא המספר המקראי לנכון לאשר את העובדה שעלתה בדבריהם, ומכריז שאכן הוא לקח לו אישה כושית. ומה רע בכך? נישואי נשים אחדות הם נורמה במקרא ובוודאי לא זה מקור הרינונים. מה עוד, שבניגוד למדרש שקראנו, הפשט אינו מייחס לציפורה, אשתו הראשונה ואם ילדיו, חלק בהעלאת העניין ורקיחת הרינונים אודותיו. אין ברירה אלא להבין שה"בעיה" הייתה נעוצה בכך שאישה זו הייתה כושית, שונה, שצבע עורה שחום יותר מצבע העור הרגיל בקרב בנות ישראל. זה היה "חטאו" הגדול של משה; זו הייתה "החולשה הגדולה" שבגינה נזכרו מרים ואהרן שגם בהם דיבר האל וגם להם מגיעים חלק ונחלה בהנהגה. אם משה התאהב בה, באישה השונה ההיא, ואף נשאה לאישה, כלום אין זה הרגע שבו נתפקח מהערצתנו אליו ונכריז שאינו כה גדול ונישא? האם מי שהעז לעשות כך יכול באמת להיות הנביא המוליך אותנו אל בית חיינו?

הבה לא נצקצק בלשוננו ונבוז להם. מרים ואהרן נתפסו בחולשה אנושית, שאיננו פטורים ממנה כלל ועיקר. בואו ונודה עד כמה קשה לנו להיטהר מחולשה זו, לתת גט כריתות אמיתי לדעות קדומות גזעניות, לתיוגים מבזים המעוגנים במגדר, בצבע עור, בשייכות עדתית, במבטא, בשייכות דתית ולאומית. הלשון המודרנית לימדה אותנו להסוות חולשות-דעת אלה ולהסתירן תחת מעטה של דיבור תקין. שוב איננו מדברים על 'כושי', מילה הנתפסת כמקבילה ל-negro האמריקני; אפילו ה"שחור" שוב אינו עולה בקלות כה רבה על לשוננו, שהרי גם הוא מתייג אדם על פי צבע עורו ומתעלם מכל יתר תכונותיו ותאריו. ובכל זאת, האם נעז לטעון שקשייה של החברה הישראלית לקלוט את העלייה הנחושה והאמיצה מאתיופיה אינם מעוגנים, לפחות גם, בעובדה שהם "שחורים"? האם נעז לומר שהפחד מגלי ההגירה מאפריקה, ששר הפנים בממשלה הקודמת כה היטיב ללבותם, אינו מעוגן בכך שהם אינם "לבנים" כמותנו (למען האמת, כמו רובנו)? האם הדיבור שסיגלנו לעצמנו, על פני השטח, אינו מאיים להסתיר אפליה נמשכת נגד נשים, נגד הומוסקסואלים, נגד ערבים, נגד כל מי שאינו "כמותנו"?

כישלונם של מרים ואהרן הוא אות אזהרה שהתורה מציבה בפנינו, בפני כל יחידה ויחיד, בפני כל חברה; במיוחד בפני החברה הישראלית המבקשת לכונן מחדש חיים יהודיים עצמאיים בארץ שאליה הוליך משה את העם. הצרעת שבה לקתה מרים היא פרי הבאושים של אותה הליכת רכיל גזענית. הם לגלגו על צבע עורה הכהה של האישה; היא לקתה בכך שעורה הלבין עוד יותר בשל נגע הצרעת. ללמדנו שלא צבע העור קובע, אלא בריאותו. יש לבן ושחור שהם נאים וראויים; יש שהם ביטוי למחלת גוף ורוח. אהרן ומרים ביקשו להרחיק את האישה מקרב המחנה וקטרגו על שמשה נשא אותה לאישה; סופה של מרים שנסגרה מחוץ למחנה והורחקה ממנו. אמנם, גם הסיפור המקראי לוקה באותה הטיה ממארת כשהוא מרשה לעצמו לספר שמבין שני הולכי הרכיל האישה לבדה היא שחלתה. אולם ברגע המכריע הוא שב לייחס לאהרן את העמידה נוכח העובדה שהם ניצלו לרעה את ענוותנותו של משה. הוא זה הזועק לאחיו "בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ" (במדבר יב, יא).

אבל עיקר עניינה של הפרשה אינו בהבלטת חולשות האדם. את אלה אנו מכירים היטב, חווים יום-יום על בשרנו. עניינה בהתמודדות, בריפוי, בהתגברות. ואמנם, בפסוק זה שקראנו זה עתה טמונה תחילתו של תהליך ההבראה. הכרתו של אהרן שלא רק חֵטא חטאו השניים, אלא גם נואלו לומר דבר איוולת ריק מכל תוכן, היא-היא נקודת המוצא ההכרחית לריפוי. אכן, הם קנאו; אכן, קנאתם חשפה חוליים חברתיים ורוחניים שבעמקי נפשותיהם. אולם משאלה נחשפו, ניתן להיאבק בהם, חובה למגר אותם. יציאת מצרים החלה ברגע שבו העבדים 'נאנחים' מן העבודה ומבטאים לראשונה את התודעה שאַל לה לעבדות להימשך לנצח; באותה מידה מיגורה של הגזענות מתחיל ברגע שבו – ואפילו תחת לחץ – יודע מי שכשל בגזענות לומר שחֵטא היה זה, שדְּבר איוולת נואל מאין כמותו היה זה.

מכאן צומחת תפילתו הגדולה של משה, מקור הנביעה הגדול לכל התפילות למרפא ולחיים, "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ". תן לה כוח להירפא ממחלות הגוף וממחלות הנפש והרוח. תן לה כוח לשוב ולהיות האחות הבכירה, שבזכות אומץ לבה אני חי, שבזכות עוצמת מנהיגותה חגגנו יחד – כל ישראל, נשים וגברים – את רגע השחרור הגדול. החזר אותה, שלמה בגופה וברוחה, מטוהרת מגזענות ומאפליה, אל המחנה. תן לה להיות דוגמא ומופת לריפויו של מחנה זה. תן לה להיות שותפה לשחרור האמתי, לשחרור מהרצון לשעבד ולהפלות, שותפה למאמץ להציב יחדיו את כולנו, בני ישראל ובני נוח, נשים וגברים, בני עמים ודתות, מגדרים ונטיות – לפני אלוהי השמים והארץ שברא את כל האדם בצלמו.