הדרשה השבועית

בהר

שמיטה בהר סיני בימינו – פרשות בהר סיני ובחקותי

הרב יהורם מזור

א. מסופר על הרב אליהו בן שלמה זלמן קרמר שחי בין השנים 1720-1797 והידוע בכנויו "הגאון מוילנה" שבמשך שנים לא הסכים לקבל על עצמו את תפקיד הרב הראשי של המדינה. אשתו, חנה, דאגה לפרנסת המשפחה, כדי שיוכל ללמוד ועניני יום יום לא יטרידו אותו. קהילת וילנה נתנה לו קצבה קטנה כדי שיהיה הפוסק שלה. לאחר מות אשתו והוא בן 52 לאחר שנישא בשנית הסכים הגאון מוילנה לקבל על עצמו את תפקיד הרב הראשי, אבל תנאי התנה עם מועצת הקהילה: אין להזמין אותו לישיבות רגילות, אלא רק לכאלה שיהיה בהן דבר חידוש, שיצדיק את נוכחותו. ערב פסח אחד, כאשר בקופת הקהילה לא נאסף די כסף כדי לכלכל עניים רבים, כונסה ישיבת חרום וגם הגאון הוזמן. על סדר היום היתה הצעה לתת את כספי קמחא דפסחא רק לעניי וילנה ולא לעניים מעירות סמוכות. הגאון שמע את דבר ההצעה ושאל: מדוע הוזמנתי? וראש הקהל ענה: זוהי החלטה חדשה שמעולם לא עלתה על שולחן המועצה. אתם טועים, ענה הגאון, הצעה מסוג זה כבר עלתה על סדר יומן של קהילות סדום ועמורה בימי אברהם. הרמז היה ברור, ההצעה נפלה.

ב. מדי פעם אנו קוראים בעיתון על פינוי, או על ניסיון לפנות משפחות מבתיהן משום שלא עמדו בתשלומי המשכנתה שלהן. שמעתי כי כנראה קיימת הצעת חוק, שעדיין לא עברה, כי יותר לא יוכלו הבנקים לפנות מדירתם אנשים שלא עמדו בתשלומיהם. אחת הכותרות הזכורה לי מן העיתונות, ואינני זוכר בדיוק מתי קראתי אותה, מספרת לנו: חייבי משכנתה לא ייזרקו יותר לרחובות. בהמשך הכתבה קראתי על כ- 2000 משפחות המפונות מדי שנה מבתיהן. השינוי המוצע בא במסגרת רפורמה בחוק ההוצאה לפועל, לאחר מאבק ממושך של האגודה לזכויות האזרח וארגונים חברתיים נוספים, ולאחר מסכת לחצים שהפעילו הבנקים בוועדת חוקה, חוק ומשפט. למעשה אסור לבנקים לפנות דיירים מבתיהם ולממונה על ההוצאה לפועל קיימת הזכות לחייב את הבנקים למצוא, לעזור ולממן דיור חלופי. באזור מגוריהם הקודם של המפונים, כזה שיהלום את צורכיהם של בני המשפחה. התיקון אף קובע כי בטרם פינוי חייבי המשכנתאות מבתיהם חובה לקיים דיון בפני רשם ההוצאה לפועל, בנוכחותם של בעלי החוב.

שני סיפורים: אחד אודות הגאון מוילנה והשני אודות חוק הבא לעזור לבעלי משכנתאות במאבקם בבנקים. מה הקשר של הסיפורים לפרשות בהר ובחקותי? ואולי בניסוח יותר מסורתי - מה לשמיטה בהר סיני?

תחילתה של פרשת בהר סיני עוסקת בשנת השמיטה ובשנת היובל - הצווי לא למכור את הארץ לצמיתות ועל זכויותיו של בעל האדמה גם אם ירד מנכסיו ונאלץ למכור את נחלת אבותיו. בהמשך אנו קוראים על אנשים שירדו מנכסיהם ונאלצו למכור את רכושם, ואפילו את עצמם, כדי לפרנס את משפחתם. ועוד אנו קוראים: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: (ויקרא כ"ה לה-לח).

סיפור הגאון מוילנה מלמד אותנו את מה שפרשת בהר סיני מלמדת אותנו. צדק איננו רק נחלת אילו שמסוגלים ויכולים לממן אותו, אלא נחלת הכלל כולל העניים. סיפור החוק שישנה את מעמדם של הנזקקים לעזרה מלמד אותנו משהו שהוא לדעתי גדול הרבה יותר. הוא מלמד אותנו שראוי להם, למחוקקים היושבים בבית הנבחרים שלנו, לקיים במשכנם מדי שבוע חוג לימוד בפרשת השבוע. אם היו נוהגים כך לא היינו צריכים לחכות לשנה ה- 65 לעצמאותנו כדי שיגיעו למסקנה שגם לעני ולמסכן מגיע גג מעל לראשו. היו אולי מגיעים להבנה שבגד, מזון וקורת גג הם ענינים אלמנטריים להם זכאים כלל בני האדם. או כדברי הנביא ישעיה (בפרק נ"ח ז-ח): הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ:

אינני מתפלל שמדינת ישראל תהיה מדינת הלכה, אבל דברי פרשת השבוע ודברי ישעיהו הם כל כך אנושיים ומובנים שאשמח אם גם המחוקקים שלנו סוף סוף יבינו אותם.