הדרשה השבועית

ויקרא

יש קליטה?

עדנה מזור

עם סיום ספר שמות יש לנו משכן, מוכן. עם כל הקישוטים, האביזרים, המנורה, וכל מה שקראנו עליו בארבע (!) פרשות קודמות. ועכשיו צריך להתחיל להשתמש במשכן הזה, צריך להפעיל אותו. ספר ויקרא פותח במלים וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' - מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. זהו תמצית הפרשה, שלא לומר תמצית הספר. הקורבנות שיש להקריב לאלהים. מי, מתי, ממה, באיזו דרך, באילו נסיבות.

עוד לפני שאדון בענין הקורבנות אני מבקשת להביא התיחסות של ישעיהו ליבוביץ (הערות לפרשות השבוע, אקדמון תשמ"ח) לפסוק הראשון הזה של ספר ויקרא. ליבוביץ מסביר כי בדרך כלל הפתיחה היא "וידבר ה' אל משה לאמר", אבל כאן "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר...". מכאן לומדים הפרשנים השונים שקול ה' נשמע רק באהל מועד ולא מחוצה לו. למרות שהקול היה קול שובר ארזים, הוא היה נפסק מחוץ לאהל מועד. אומר ליבוביץ: "אין קול ה' נשמע אלא למי שנמצא באהל מועד, המקום אשר בו האדם נועד עם אלהים. קול ה' אמנם רועם בעולם, אבל אין האדם שומע אותו אלא אם הוא נמצא באהל מועד ונועד עם ה'". בעיות קליטה הן חלק מוכר בחווית חיינו היום. לעתים צריך לזוז מעט, לפעמים יותר, כדי לשפר את הקליטה. האם זה נכון רק לדור הסלולאר של ימינו? מסתבר שלא. עוצמת הווליום אינה מספיקה. צריכה להיות נכונות לקלוט. האנטנה הפנימית צריכה להיות מכוונת לקליטה. "אין אדם מקבל עליו עול תורה ומצוות מפני שקול ה' מגיע אליו", אז ישמע רעשים לא ברורים על הקו, "אלא קול ה' מגיע אליו אם הוא מקבל עליו עול תורה ומצוות". וצריך לעשות מעשה – צריך להכנס לאהל מועד, המקום שנועדים בו עם אלהים. זו צריכה להיות בחירה של כל אחד ואחת. מי שאינו בוחר בהתחברות, בהתקשרות, לא ישמע את הקול גם אם הוא רועם בקול חזק. לא תהיה קליטה.

אז איך ואיפה ניצור אנחנו את הקשר? ספר ויקרא מדבר על הפולחן, על הקרבת הקורבנות. אומר פנחס פלאי בספרו 'תורה היום' (דביר, 1990): "מקובל לחשוב שקורבנות בעלי-חיים היו בין הביטויים הקדומים והעמוקים ביותר של שאיפת אנוש להתקרב עד כמה שאפשר לאלוהים. בעוד שבלועזית המילה sacrifice גזורה מן המלה sacrum, שפירושה דבר קדוש, הרי המילה העברית קורבן היא מן השרש ק.ר.ב, שממנו נגזרות המלים קרוב, קירבה, להתקרב". אך מאז שחרב בית המקדש אין זו דרכו של עם ישראל. ויותר מכך – גם כאשר המקדש היה קיים היתה הסתיגות רבה מהקרבת הקורבנות. בתוך התנ"ך היו אלה שמואל, עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה, ירמיהו וגם משורר תהלים שהביעו התנגדות לפולחן. הדבר דומה אצל הרמב"ם ופילוסופים נוספים בימי הביניים. והפרדוכס גדול עוד יותר כאשר אנחנו רואים את מקומם של הקורבנות בתפילה המסורתית. שואל פנחס פלאי, בצדק: "האמנם יכולים יהודים שאינם מקבלים בלב שלם הקרבת קורבנות כבטוי לעבודת ה' להתפלל תפילת אמת להשבת פולחן הקורבנות על כנו?". מזלנו, שלפחות בתפילות שלנו, בסידור של התנועה ליהדות מתקדמת, קטע זה נחסך מאתנו. אבל עם הפרשה צריך להתמודד בכל שנה מחדש.

הבעיה, אם כן, כפולה. המקום להיוועד בו עם אלהים כבר איננו, ודרך ההתקרבות אליו לא רלבנטית, ואעז לומר גם לא מקובלת על רובנו היום.

מאז שחרב בית המקדש נהוג לומר שהתפילה הותקנה כתחליף לעבודת הקורבנות, ובמקום המשכן ובית המקדש יש לנו בתי כנסת. האם העובדה שהתפילות אסטיות יותר מבעלי החיים השחוטים מקלה עלינו את הקרבה אל אלהים? מאפשרת התקשרות אמיתית יותר? נראה לי שאת מלותיו של שמואל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים אפשר להתאים לתקופתנו ולשאול – החפץ לה' בתפילות שווא, תפילות שגרה, תפילות מן הפה ולחוץ? הנה שמע מהרגל טוב, להקשיב ממלמול של מצוות אנשים מלומדה. הפעולה הפיזית של שחיטה והקרבת קורבן נחסכת מאתנו, אבל המאמץ שבהתקרבות לא נעשה קל יותר.

מי יתן ונדע כל אחד ואחת למצוא את התדר המתאים לו, נדע לכוון את עצמנו אם לתפילת תודה, אם לתפילת אשם, אם לתפילת חטאת. שנוכל להתחבר אל המלה הכתובה או אל זו הפרטית שבלב. שנדע למצוא את הדרך הנכונה אל אהל מועד.