הדרשה השבועית

שופטים

מלחמה ושלום

הרב דוד אריאל-יואל

פרשת השבוע, פרשת שופטים, עוסקת במספר עניינים.

ברשותכם, בחרתי לעסוק באחד מהם, והוא נושא היחס למלחמה ולשלום, כעולה מתוך הפרשה.

נושא זה הוא מרכזי להווית קיומנו כבני אדם, היום לא פחות מאשר בעבר.

הפרשה בוחנת את היחס למלחמה ומדגישה את הצורך לנסות להשיג שלום, תוך הסתכלות על המלחמה כרע הכרחי.

על פי השקפה זו על עם לצאת למלחמה רק כשכשלו כל הדרכים האחרות להגיע לפתרונה של בעייה קיומית.

הפרשה גם מציבה סייגים להתנהגות הצבא במלחמה.

על-מנת לעשות כל שביכולתנו כדי להמנע ממלחמה, מוטלת עלינו, חובת הקריאה לשלום,

"כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ' י).

ברור לכולנו שקריאה לשלום איננה אסטרטגיה צבאית טובה. ידוע לנו שההגנה הטובה ביותר היא התקפה, וכי יש יתרון עצום בהתקפת פתע.

אבל, ויש כאן אבל גדול, התורה מלמדת אותנו שיש דבר חשוב אף יותר מהסיכוי להצליח בקרב וזו מצוות השלום: ' בקש שלום ורודפהו'. אנו מצווים לקרוא לשלום לפני שאנו יוצאים למלחמה על אויבינו. אנו מצווים לתת לאויב הזדמנות להכנע ובכך לסיים את הקרב בדרכי שלום, לפני שאנו פותחים במלחמה.

מעניין לבחון את פרשנות חז"ל לסוגיה זו,

דברים רבה, שופטים, סימן יג-יד,

"כי תקרב אל עיר....'

"אמר רבי יהושע בשם רבי לוי: כל מה שגזר משה הסכים הקדוש ברוך הוא,

כיצד?

לא אמר לו הקדוש ברוך הוא לשבור את הלוחות, הלך משה ושברן מעצמו, ומנין שהסכים, שכתוב 'אשר שברת', יישר כחך ששברת.

הקדוש ברוך הוא אמר לו (למשה), שילחם עם סיחון ועוג, שנאמר 'והתגר בו מלחמה', הוא (משה) לא עשה כן, אלא 'ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר',

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אמרתי לך להלחם עמו ואתה פתחת לו בשלום, חייך שאני מקיים גזירתיך, כל מלחמה שיהו הולכין לא יהו פותחין אלא בשלום, שנאמר 'כי תקרב אל עיר ...'."

פרשנות חז"ל חוזרת אל אחד המקרים הבודדים בהם בחר משה להתעלם מצו ישיר של האל.

כשהחליט משה לשגר את המלאכים אל סיחון, הפר משה, לכאורה ולמעשה, צו ברור של הקדוש ברוך הוא.

המדרש מלמדנו כי משה נהג כך משום שנשמע הן לחובה לעשות טוב, 'סור מרע ועשה טוב', והן לצו בסיסי בעל תוקף כללי, ' בקש שלום ורדפהו', המחייב שלא להיגרר למלחמה בלא למצות קודם לכן את הסיכוי לשלום.

כולנו זוכרים את עונשו האכזרי של משה: על פי המדרש נמנעה כניסתו לארץ כעונש על אי מילוי הוראת ה' כלשונה - משה צווה על ידי האל לדבר אל הסלע כדי שיצאו ממנו מים, ומשה הכה בסלע- ואילו כאן, משה אינו ממלא את פקודת ה' וזוכה לדברי שבח. המדרש מעמיד מעשהו כמעשה של מופת היוצר תקדים משפטי ומוסרי לכולנו.

העמדה שמביע המדרש הינה שהמלחמה היא תוצאה של חוסר ברירה, ועלינו לעשות הכל, כולל סיכון עצמנו, כדי להמנע ממנה.

ניתן לומר שהמלחמה שייכת לרובד הנמוך ביותר של הקיום האנושי, בעוד השלום ורדיפת השלום הם האידיאל.

הפרשה ממשיכה ומציגה מספר כלליים מוסריים לניהול מלחמות:

"כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל רע" דברים כג,10

"כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור: רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר הוא עושה עמך מלחמה עד רדתה". (דברים כ יט-כ)

הלוחמים מצווים על קדושת יתר שתגן עליהם מסכנות המלחמה, שכן המלחמה מביאה להתנהגות אכזרית במיוחד, ולכן צריך להזהיר מפניה.

מלחמה יכולה להוציא את כל הרע מבני האדם, לכן רצוי להזהר מפניה במיוחד.

על פי התורה והמדרשים המפרשים את הכתוב בה, חייבים מנהיגי העם לשקול היטב את משמעות המלחמה לגבי האוכלוסיה האזרחית והחורבן הפיזי שעלולה המלחמה לגרום.

בספר דברים ובספרי דברים - מדרש ההלכה לספר דברים - אנו מצווים להעריך מראש את ההרס שתיצור המלחמה, לדוגמא:

אסור להטיל מצור על עיר אלא אם כן ניתן לתופסה בלא להחריבה.

אין הצדקה להרוס עיר כדי לכבוש אותה.

יתרה מזו, כפרים שאינם ניתנים להגנה - אסור לצור עליהם.

מצור שיגרום לרעב בקרב התושבים - אסור.

חייבים להשאיר פתח מילוט, כך שמי שרוצה לברוח יוכל לעשות זאת.

אסור לנקום באוכלוסיה אזרחית: 'רק הנפש החוטאת היא תמות'.

וכמוזכר לעיל - יש לשלוח שליחים כדי להציע הסכם שלום. אותם שליחים צריכים לחזור ולהישלח במשך שלושה ימים.

האיסור לכרות עצים מורחב על ידי המדרש כאיסור לפגוע ולהרוס את סביבות העיר הנצורה. ההלכה מרחיבה את האיסור להשחית גם לכלים ובניינים.

נדמה לי שהפרשה, יחד עם פרשנותם המדרשית של חז"ל לפרשת השבוע, באה להדגיש את הצורך לעשות מאמץ עילאי לחיות עם שכנינו בשלום.

התורה הינה תורת חיים, והסופר המקראי, החי בתוך עמו, מבין שבני האדם נוטים לבחור בפתרונות כוחניים לסכסוכים בין עמים, בין חברות, בין שבטים.

על כן - הוא קורא לנו, להתעלות מעל טבע האדם הכוחני ולהגיע למדרגות של שלום, של שלמות, של חברה טובה יותר.

מי יתן, ואלהי השלום, יברך אותנו בגדולה וביקרה שבמתנות האל, ונחיה כולנו בשלום.

שבת שלום.