הדרשה השבועית

פנחס

פישרה של מנהיגות

הרב אהרל'ה פוקס

כשמגיעים בקריאת התורה לפרשת 'פנחס' עולה מיד דמותו של הקנאי ה"קיצוני", ה"מופרע" שלא חושב פעמיים ומקנא את קנאתו של האל, ונפתח הדיון בשאלה האם הקנאה טובה ליהודים או רעה ליהודים? ומפתחים את הדיון, ושואלים שאלות של קנאות ושל אלהים, ומנסים להבין למי המקנא מקנא, ומה יש בו במקנא לאלהים שדווקא הוא החליט לקום מתוך הקהל ולהגיב. וכמובן שעוסקים בענייני בלשנות ועוסקים במקורן של המילים מקנא קנא וכו', והאם יש בשם פנחס ללמד על המילה והרעיון, ולא שוכחים את דמותו של הנביא המקנא, אליהו הנביא, ומנסים למצוא את הדומה והשונה.

לאחר הקדמה כזו די ברור שאין בכוונתי לעסוק במקנא ולטעמי ישנה דמות אחרת שנמצאת במוקד הפרשה וקשורה קשר הדוק למקנא והיא דמותו של המנהיג - מנהיג הקהילה - משה.

כשיש מעשה של קנאות בקהילה, כשמתרחש אירוע שכזה - המקנא הוא הסימפטום אבל הוא אינו המוקד. מעשה הקנאה הוא תוצאה, אבל השורשים נמצאים במנהיגות - במקרה זה במנהיגותו של משה.

באמצעות הצצה חפוזה לענייני הפרשה ננסה להבין ולבדוק את כישוריו של המנהיג ואת הסיבות להופעתו של מקנא.

בפרשה זו אנו נחשפים לאחת מארבע פעמים (פסח שני, מקושש, מקלל, בנות צלפחד) בהן משה אינו יודע כיצד לפסוק והוא מפנה את השאלה לאלוהים. לא נדון בשאלה זו, שהיא מעניינת לכשעצמה ועל כך ראו בפרשנויות השונות. אנו נעסוק בפן המנהיגותי הנובע מהתייעצות, מהעברת השאלה ממשה כלפי מעלה.

מחד גיסא, כשמנהיג אומר לנו "אני לא יודע ואני צריך לשאול" נחשפת חולשתו - המנהיג לא שולט בחומר! ואם זה קורה ארבע פעמים על אחת כמה וכמה; אבל, מאידך גיסא, מנהיג שיודע לשאול ומוכן לחשוף את אי ידיעתו "יוצא גדול" לפני קהלו. כלומר, במקרה שלפנינו נראה משה כמנהיג שאינו ראוי בעיני חלק מן העם ואילו חלק אחר מעריך את מעשהו. כשמצב כזה קורה נוצרים סדקים במנהיגות.

אוסיף ואומר שלמנהיג יש הזכות והכבוד לשאול ולהתייעץ לאורך כל הדרך, אבל ישנם רגעים משמעותיים לעם ולחברה בהם חייב המנהיג לפעול ולהגיב במהירות ולא לומר 'אני צריך להתייעץ'. עם ישראל היוצא ממצרים הוא רגיש ופגיע, מתלונן על כל קושי (מים אוכל..) לאורך המסע המתיש והקשה במדבר וכשמתעוררת שאלה צריך משה להיות מוכן עם תשובה, גם כשהשאלה אינה מסוג השאלות המצריכות תשובות מיידיות. העם זקוק למנהיג המסוגל לתת מענה בתקופה רגישה ופגיעה זו.

ומי שלא ידע כיצד להתמודד עם המקושש, המקלל, הטמאים שרצו לעשות את הפסח ובנות צלפחד שרצו נחלה וירושה בישראל, לא ידע כיצד להגיב כשהחל העם לזנות ואף נשיאי העם שותפים למעשיהם.

אל הסדק המנהיגותי הזה נכנס פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, בנו של אותו אהרון שהיה תמיד "מספר שתים" לצידו של משה. והנה אחד מצאצאיו, הרגיש, לתחרות סמויה וגלויה זו יוצא לחזית, פועל ומגלה מנהיגות אל מול הדממה, אי העשייה, אי התגובה של המנהיג משה.

את הדברים הללו נוכל לראות באגדת חז"ל המופיעה בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין דף פ"ב ע"א:

ויאמר משה אל שפטי ישראל וגו'(במדבר כה ה) הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו: הן דנין דיני נפשות, ואתה יושב ושותק?

מה עשה - עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל, והלך אצל כזבי, אמר לה: השמיעי לי! - אמרה לו: בת מלך אני, וכן צוה לי אבי: לא תשמעי אלא לגדול שבהם.

אמר לה: אף הוא נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו, שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן.

תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך?

נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב (במדבר כ"ה) "והמה בכים פתח אהל מועד".

וכתיב, (במדבר כ"ה) "וירא פנחס בן אלעזר", מה ראה?

אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! - אמר לו: קריינא דאיגרתא [קורא האיגרת] איהו ליהוי פרוונקא [הוא יהא השליח].

ושמואל אמר: ראה (משלי כ"א) "שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה " - כל מקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד לרב.

הפסוקים שעומדים ברקע מדרש אגדה זה הם :

וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל. ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. (במדבר כה א-ה)

כתגובה למעשה הזנות של העם עם בנות מואב וההיצמדות לבעל פעור מצווה אלהים את משה לפעול ואכן, משה פונה לשופטי ישראל ומורה על גזר דין מוות לכל אותם הנצמדים לבעל פעור.

בעקבות גזר דין זה מתכנסת מיד האופוזיציה אצל זמרי בן סלוא. השבט דורש מנהיגות מנשיאו! לא יתכן שבשעה שמשה דן דיני נפשות וגוזר דין מוות אתה יושב ושותק - עשה מעשה. ואכן הוא מיד קם וניגש לעשות, הוא מגיב לעומת המנהיג משה שבהמשך נראה שבחר לשתוק.

על פי המדרש משתמע שהמטרה של כזבי, או של אביה, היתה משה! זה שהעם זנה עם בנות מואב ועבדו את אלוהיהם ואת בעל פעור לא היה מספיק. הם חיפשו את המנהיג - את משה.

כזבי מובאת בפני משה וזמרי שואל את משה שאלה הלכתית: "זו מותרה או אסורה"? ומזהיר - זכור שאם תאסור אותה אזי תעמוד פסיקתך נגדך שהרי מי התיר לך את בת יתרו?!

כאן שוב "נתעלמה ממנו ההלכה". המנהיג אינו יודע מה לומר, אינו יכול להגיב. ברגע המשמעותי ביותר, ברגע בו היה עליו לפעול בבהירות, במיידיות ובבטחה - עומד המנהיג חסר מנהיגות. התנהגות זו מהווה נקודת שבר ומשבר ואכן העם מגיב בבכי - געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב (במדבר כ"ה) "והמה בכים פתח אהל מועד".

וברגעזה מופיע פנחס, המגיב לחוסר תגובתו של המנהיג. מעניינים דבריהם של רב ושמואל המנסים להבין מכח מה פעל פנחס:

לשיטת רב פנחס פשוט נזכר בהלכה ספציפית זו, מיד אמר למשה ומשה, לכאורה, נותן לו אישור לפעול, להיות הקנאי והוא אכן פועל בשליחותו של משה. פירושו של שמואל קולע, לדעתי, לעומקו של המאורע הדרמטי שלפנינו: שמואל מצטט פסוק ממשלי המבטא את המצב של "אין איש". מתואר בו מצב של העדר חכמה, העדר תבונה, העדר עצה ולכן עליך לפעול נגד ה' או למען ה'. כלומר, במקום של חוסר מנהיגות, במקום שהמנהיג שותק, עליך לקום ולעשות מעשה.

חיזוק לטענתי שאכן מדובר פה בענייני מנהיגות ולא בענייני קנאות אני מוצא בהמשך הפרשה. לאחר אי הידיעה של משה המנהיג/הפוסק בענייני ירושה מופיעים הפסוקים הבאים:

ויאמר ה’ אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל. וראיתה אתה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך. כאשר מריתם פי במדבר צן במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם הם מי מריבת קדש מדבר צן. וידבר משה אל ה’ לאמר. יפקד ה’ אלהי הרוחת לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה’ כצאן אשר אין להם רעה. ויאמר ה’ אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו. והעמדת אתו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצויתה אתו לעיניהם.

ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. (במדבר כז יב-כ)

סדקים רבים מידי במנהיגותו של משה גורמים לאלהים להעמיד מנהיג אחר תחתיו. משה מבין ויודע שההנטל גדול עליו בשלב זה של המסע, אך הוא דואג שלא ישארו העם ללא רועה.

אסיים בדברי הדרשן המנסה להבין מדוע "נתעלמה ממנו ההלכה", מדוע ולמה שכח? ואומר המדרש: "וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה" (ויקרא רבה פרשה יג) כלומר, מנהיג נבון צריך לדעת להפריד; עת לכעוס ועת לפעול, עת ליילל ועת לעשות! משה שכעס לא יכול היה לחשוב ולכן נתעלמה ממנו ההלכה - נתעלמה ממנו הדרך שעליו לילך בה.

רוצה לומר, אין לנו להלין על הקנאים שפועלים בקרבנו בעבר בהווה או בעתיד, אין לנו לשאול מנין ולמה צמחה תופעה מסוימת! אבל, יש לנו לשאול ולהלין על חוסר מנהיגות! יש לנו להלין על חוסר ידע!

יש לנו לדרוש תגובה, אמירה, עשייה בכל מקום שלדעתנו יש לפעול בו, בכל מקרה הדורש תגובה והתייחסות.