הדרשה השבועית

בלק

יצא לקלל ונמצא מברך?

רונן שפירא

הימצאותו של בלעם בתנ"ך הינה אחת החידות המעניינות הקיימות בחקר בתנ"ך.

מתוך כל פרשות החומש, רק ארבע נקראות על שמות בני-אדם: נח, יתרו, בלק ופנחס (חמש עם נוסיף לכך את "חיי שרה"). כאשר משווים אותן זו לזו לא ברור מקומה של פרשת "בלק". ראשית, גיבור הסיפור אינו בלק, כי אם בלעם. שנית, אם תפקידו של בלעם היה טכני בלבד, להביא את ברכת ה' לעם ישראל, למה זכה להיכלל בתנ"ך לצד נח הצדיק, יתרו כהן מדין, שרה אימנו ופינחס הכהן הגדול? מדוע זה קוסם אלילי, האץ לקלל את בני-ישראל ונמצא מברך, ממלא תפקיד כה מכריע עד שהוא ממלא פרשה שלמה?

גם מקומה של הפרשה בתנ"ך אינו ברור כלל ועיקר. יציאת מצריים, מוטיב מרכזי בחומש, כמעט ואינה מוזכרת בפרשה; גם מסעות בני ישראל כמעט ואינם מוזכרים - מלבד ניצחונם על האמורי המוזכר בפסוק הראשון (כ"ב כ) ולא עוד. אפילו משה, הגיבור המרכזי של יציאת מצרים, נעלם לחלוטין. ואכן כבר חז"ל עמדו על בעיה זו, וקראו לפרשה שלפנינו "ספר בלעם", להפרידו מ"ספרו של משה". ואולי צדקו בהנחה זו. (ראו: בבא בתרא, י"ד ע"ב)

בעייתיות זו זכתה להסברים שונים. כבר פרשנים קודמים טענו כי בלעם היה בעצם לבן, ופתור היא שם אחר לארם-נהריים. אחרים סברו כי אגדת בלעם היא סיפור על נביא השותף לבני ישראל באמונתם בה', ומצאו בו רמזים לנביא קדום. הרב שמשון רפאל הירש היטיב להתייחס למתח זה כשקבע כי "הוא (בלק) שלח אפוא אל המולדת הקדומה של עם הפלא, לארם, לארץ הפרת, שאבות אומה זאת יצאו ממנה. הוא שלח לארץ בני קדם (במדבר כג ז) שנצר משורש אבי האומה חזר אליה בימים ראשונים (בראשית כה ו). ולפיכך בצד תועבות אלילים ועוגנים נתקיימו שם גם רעיונות טהורים של יחוד ה' - עד שהיתה זו גם מולדתם של איוב ורעיו. לארץ זו, שגם הוא התייחס אליה, הוא שלח את שלוחיו, הם יפנו אל בלעם, הנביא לאומות, ויזמינו אותו אליו. דהיינו, רש"ר הירש סבור כי אכן בלעם נביא לאומות, ונבואתו אמיתית. אלא שנבואתו זו באה בזכות מקום מושבו ומוצאו - ארם נהריים, שם היו עדיין שרידים לעבודת ה'.

עד כמה תומך הסיפור שלפנינו בגרסה זו? מתברר כי קריאת הפשט, המשוחררת מכבלי הפרשנות, מגלה לנו דברים מפתיעים. ראשית, יש לציין כי בלעם מציג עצמו כעובד ה', כפי שהוא מתואר גם בידי המחבר. כך כאשר הוא מסרב פעמיים להצעת שליחי בלק, ונענה להם לבסוף רק על פי בקשת אלוהים. הנה למשל, כאשר שולח לו בלק שליחים בפעם השניה, עונה בלעם "אם ייתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה".(במדבר כב יח). גם כאשר בלק עצמו מבקש מבלעם לקלל את בני ישראל, עונה הנביא : "הלא את אשר ישים ה' בפי אתו אשמור לדבר." (במדבר כג יב.)

גם בפרשה עצמה מרובות העדויות לכך כי בלעם הוא נביא אמת. בנאומיו מתואר בלעם כ"שתום עין", שלפחות על פי פרשנות אחת פירושה רואה למרחוק. הוא גם "שומע אמרי אל, יודע דעת עליון וחוזה מחזה שדי" (במדבר, כ"ד ג-ד-, טו-טז). גם ה' מכיר בבלעם ומתגלה אליו ארבע פעמים במהלך הפרשה.

יתכן איפוא כי זה השלד הקדמון של הסיפור, בו סופר בעצם על נביא מהאומות המברך את עם ישראל בשם ה'. את דעתו של חוקר בשם קאליש נוכל למצוא בספרו של אלכסנדר רופא 'ספר בלעם' (הוצאת סימור תש"מ עמ' 42). הוא סבור כי בפרשת בלעם "שלטת בה תודעה של אחדות האנושות והכרה ביכולת הגויים לדעת את ה', כגון מלכיצדק הכנעני שהיה כהן לאל עליון." רוח זו של הומאניות בין-לאומית אופיינית לימי האביב המפואר של עם ישראל, בימי דוד ושלמה, שבה נתחבר, לפי השערת קאליש, עיקרו של ספר בלעם.

הנחה זו, של נוכרי העובד את ה' , עוררה התנגדויות מקדמת דנא. כבר העורך הראשון של הסיפור מנסה להמעיט בקשר בין בלעם לה'. "אולי יקרה ה' לקראתי" אומר בלעם לבלק (במדבר כג ג). דהיינו, בניגוד למשה, או לנביאים האחרים המנהלים מגע שוטף עם האלוהים, הרי שבלעם לא בטוח כי פנייתו לה' תיענה בחיוב.

גם סיפור האתון המופיע בפרשה נועד בעצם לגמד את דמותו של בלעם, שהרי האתון רואה דברים שהוא, הקוסם הגדול הכול יכול, אינו מסוגל לראות. עקב כך הוא גם מתאכזר אליה שלא לצורך, ודמותו מתגמדת עוד. דמותה החיובית של האתון מקבילה לדמויות חיוביות אחרות של בעלי חיים בספרות הנבואית. בניגוד למקרה הנחש בגן העדן הרי שהאתון טובה בהרבה מן האדם. היא רואה את המלאך, היא מצילה את בלעם מן הסכנה, ומייסרת אותו במלים בזמן שהוא מכה אותה. היא מזכירה את דמות האריה (מלכים יג) שהרג את הנביא הסורר מבלי לאכול את גוויתו, או אפילו את הדג הגדול מספר יונה המציית לאל יותר מהנביא.

אולם, ברבדים המוקדמים של התנ"ך עדיין היתה לבלעם תדמית חיובית. הנביא מיכה מתאר את בלעם כמי שסיקל את תוכניות בלק: בלק רצה לקלל את ישראל ולהילחם בו, ואילו בלעם ברך את ישראל והיה מכשיר ביד ה' (מיכה ו). בתרגום השבעים לספר יהושע, כד ט-י, נאמר כי בלעם היה נייטראלי ונמנע מכל יוזמה עצמית.

אבל גרסה זאת לא עברה בנוסח המסורה המצוי בידנו. כך למשל יהושע כ"ד מקדש את גירסת בלעם היוצא לקלל ונמצא לברך: " (ט) ויקם בלק בן צפור מלך מואב וילחם בישראל וישלח ויקרא לבלעם בן בעור לקלל אתכם: (י) ולא אביתי לשמע לבלעם ויברך ברוך אתכם ואצל אתכם מידו".

ההסבר לשינוי דמותו של בלעם נמסר בהמשך ספר במדבר. בפרק לא מואשם בלעם כי בגללו פרצה המגיפה בבעל פעור: "(טו) ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה: (טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'"

המחבר משנה לפיכך את הסיפור הראשוני, ויוצר קשר הדוק בין ברכת בלעם לבין העובדה שבני ישראל החלו לזנות עם בנות מואב. הייתה זו בעצם אשמתו האמיתית של בלעם. לא היותו איש כזבים ועובד אלילים, אלא העובדה שברכתו השיגה מטרה הפוכה: העם הרגיש, כנראה, כה בטוח בעצמו עד שהחל לעבוד את בעל פעור במקום את ה'.

שינוי כזה לא נבע מסיבות תיאולוגיות גרידא. נראה כי הוא מצא סימוכין באגדות שרווחו על בלעם בעבר הירדן. ואכן, בכתובת דיר-עלא מתואר בלעם כקוסם שיסד פולחני זימה על מנת למנוע בצורת. זאת בעצם המסורת שחדרה למקרא ולמסורת היהודית היותר מאוחרת.

כשנבדוק את התייחסותם של חז"ל אל בלעם נראה כי במקום לאמץ את דמותו המברכת העדיפו להשחיר את דמותו ולהציגו כאחד משונאי ישראל, תיאורו אותו כשוחר בצע האץ לקלל את בני ישראל ורק התערבות ה' מונעת זאת ממנו. במקום בלעם בחרו חז"ל להתמקד בדמותו של פנחס הקנאי, הלוחם נגד הזנות, אך מן הראוי לעשות צדק עם בלעם ולהחיות את דמותו מחדש כנביא אמת.


הכותב הוא חבר ועדת תפילה בקהילת 'בית דניאל', תל-אביב.