הדרשה השבועית

בהר

מה עניין שמיטה אצל הר סיני?

הרבה אלונה ליסיציה

בפרשת בהר ישנם חוקים שנחיה על פיהם כאשר ניכנס לארץ ישראל: שבת, שנת שמיטה, יובל, והחוקים החברתיים.

חוקים אלה מבוססים, לכאורה, על גישות תאולוגיות שונות לחלוטין. למשל, חוקי שנת שמיטה ושנת יובל מצד אחד, וחוקי גאולת הקרקע מן הצד האחר.

חוקי שנת שמיטה מצווים עלינו להניח את נחלותינו בשנה השביעית, לא לזרוע ולא לקצור. כל אחת ואחד רשאים לספק את צורכיהם משדות האחרים. הכול הופך להיות הפקר כי אומר אלוהינו: "לי הארץ" (ויקרא כ"ה: כ"ג).

מצד אחר, דיני גאולת הקרקע מצווים עלינו לגאול, זאת אומרת לקנות בחזרה את נחלתנו, אם נמכרה לידי מי שאינו בן-משפחה ולא לחכות עד לשנת היובל - כי נחלה שייכת לשבט, למשפחה ולבניה ועוברת בירושה רק בתוך המשפחה.

מה עניין שמיטה אצל הר סיני? כך אנו מתבדחים עד היום. אך ישנו קשר והוא פשוט, אך עמוק ביותר. בהר סיני ניתנו לנו חוקי חיים, לא רק עבור הרגע ההוא במדבר, אלא לכל המצבים בהם נתקל בעתיד. חוקי הקיום האנושי בכלל.

חוקי שנת שמיטה מזכירים לנו את חוקי השבת וחוקי שנת היובל. בעיניי זו מערכת אחת של חוקים, אשר מטרתם להכניס מימד של קדושה בחיינו: קדושת הזמן, קדושת חרות האדם והקשר המקודש עם בוראינו. מערכת הקדושה הולכת ומתעצמת משבת לשנת יובל: מיום לשנה, מהפסקה קצרה במרוצת הזמן להחזרת הסדר הראשוני כאשר רכוש חוזר אל בעליו ועבדים יוצאים לחופשי, המצב הטבעי והראשוני של האדם.

המחזוריות הזו מעלה אל מודעותנו את הקשר שלנו עם בוראנו. כמו "ויום השביעי שבת ליהוה לאוהיך" (שמות כ': ט ), כך גם "ושבתה הארץ שבת ליהוה" (ויקרא כה: ב'), "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת ליהוה" (ויקרא כה:ד'). לשבת ולשנת שמיטה נימוקים חברתיים מובהקים אשר מקורם בצדק אלוהי: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה': י"ג) בשבת; ו"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" (ויקרא כה: ו') בשנת שמיטה. הרשימה מתרחבת בחוקי שנת שמיטה בהשוואה לשבת, זה לא רק יום אלא שנה שלמה שכל העם יהיו בה שבעים. הנהנים מהשבת הם בני הבית והנהנים מהשמיטה הם בני החברה כולה, כולל הזרים והחריגים שבתוכה. מערכת הצדק גם היא מתעצמת יחד עם התעצמות הקדושה: צדק חברתי הוא אחד ממימדי הקדושה, על-פי תפיסה זו.

דיני שנת ה יובל הם השיא במערכת זו של קדושה ושל צדק. בשנת היובל אפשר להתחיל מהתחלה, לפתוח דף חדש. כל אדם שאיבד את אדמתו וחרותו יזכה בהם שוב, יקבל סיכוי נוסף: "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה: י').

הרעיון העומד מאחורי שנת שמיטה ושנת יובל הוא " והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה: כג). כל הבריאה שייכת לבוראה.

על רקע הדברים שנאמרו קודם, חוקי גאולת הקרקע מביעים רעיון שונה במקצת: על האדם להחזיר לעצמו, או לעזור לבני משפחתו להחזיר את נחלת אבותם. אפשר להגיד שחוק זה מבטא את הפן הרכושני של אישיותנו ונוגד את התפיסה על פיה אנו אף פעם לא בעלים אמיתיים על האדמה.

בחברה חקלאית משפחה המפסידה את נחלת אבותיה תפסיד, במוקדם או במאוחר, גם את חרותה. אם ראש המשפחה אינו מצליח לגאול את נחלתו, הרי שיצטרך למכור את ילדיו ו/או את עצמו לעבדות. הציווי לגאול אדמות קורא לנו לקחת אחריות על הרכוש, למרות שהופקד בידינו והוא אינו ממש שייך לנו; קורא לנו להעריך את חרותנו, לא לחכות עד שנת היובל, אלא להיות פעילים בהכרעות הנוגעות לחיינו. האדם נדרש לחזור אל אחוזתו "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה: י') - באופן פעיל ביותר.

נדמה לי שהחוקים הללו הינם ביטוי למורכבות החיים ולמורכבות טבעו של האדם. בתוכנו שוכנות תכונות שונות וסותרות לעיתים: רכושנות וותרנות הן רק דוגמה. במשך החיים אנו למדים לחיות איתן ולמתן אותן, להפעיל אותן במצבים שונים. החיים עצמם הם רב-גוניים ומציבים לפנינו דרישות סותרות, כמו המקרא. בכל פעם אנו נדרשים מחדש לגלות את יכולות הנפש השונות שלנו.

ונדמה לי, שהמקרא אינו קורא לנו להשיג את האידיאלים הקומוניסטיים של שוויוניות ומחיקת הבדלי מעמדות - שהם בעיני ניסיון להפשיט את העולם ממורכבותו. המקרא קורא לנו ליצור הזדמנויות. בעיניי זו תפיסה אופטימית מאוד: אם הכול נראה שחור ואבוד מדי פעם, דעי לך שתמיד תהיה עוד הזדמנות להתחיל מחדש ועלייך לפעול לקראתה. תמיד תהיה עוד שנת שמיטה, עוד שנת יובל.