הדרשה השבועית

תצוה

קדושת ישראל היא מטלה יומיומית של מוסר חברתי

הרב דוד אריאל יואל

פרשת השבוע, עוסקת בעיקרה בענייני המשכן, כשבלב הפרשה עומד העיסוק בבגדי הכהן.

בתפישת המקרא הבגדים הם בגדי קודש, המקדשים את אהרן ובניו: "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי." הבגדים מקדשים דרך הכהנים את כל בני ישראל. הגישה הזאת של הרחבת המשמעות מעבר לכוונת הפשט מצויה בדתות רבות, שאנשי הדת בהן (גם אצלנו) מתבדלים מקהל ההדיוטות באמצעות גלימות מהודרות ובגדים יפים לתפארת, כאילו הללו יהפכו אותם לאנשים קדושים ומקודשים.

נושא נוסף העולה בפרשה הוא שכינת האלהים בתוכנו וקדושת העם כתוצאה משכינה זו: "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי . . ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים: וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם." שכינת האלהים ניתנת מתוך בחירה, ומתוך מחויבות היסטורית אל עם ישראל. בנוסף לכך, השכינה תהיה מצויה במקום שיקריבו ישראל קרבנות לאלהים. למעשה, אין היא קשורה להתנהגותו של העם.

אם כך, עם ישראל בפרשה הזאת מצווה להעלות קורבנות לאל. הקרבת הקורבנות נעשית בידי הכהנים ומקדשת את כל העם. משתמע מכך, שהקדושה המוקרנת מן הקרבנות, בעצם אינה תלויה בהתנהגותו של העם.

מהי המשמעות של הקדושה הזאת? למה היא מחייבת אותנו, אם בכלל? אילו זכויות יתר היא מקנה לנו? האם זה בכלל דבר טוב?

בדברי חז"ל יש שתי תפישות עיקריות המבקשות להתמודד עם שאלת מעמד עם ישראל כעם קדוש: הגישה המחייבת והגישה המקלה.

הגישה המחייבת גורסת שמעמדו המיוחד מחייב את העם להתנהג בצורה מוסרית, מעל ומעבר למקובל. על פי הגישה הזאת הקדושה מטילה חובות, אין היא מעניקה זכויות. ואמנם, מקורות רבים ביהדות מדגישים את חשיבות מעשיו של האדם במסגרת הדתית של האמונה, בעיקר את המעשים שבין אדם לחברו.

לעומתה, הגישה המקלה גורסת שנולדנו קדושים. אין כל חשיבות למעשינו, לטוב או לרע, קדושים נהיה. אנו בעלי זכויות יתר בשל היותנו ישראל, בני עמו הנבחר של האלהים. קדושתו של עם ישראל היא טבועה במהותנו. הקדושה קשורה לעצם טיבו של עמנו.

הנה דברים המביאים את שתי העמדות:

" בנים אתם לה' אלהיכם, רבי יהודה אומר אם נוהגים אתם מנהג בנים הרי אתם בנים ואם לאו אי אתם בנים רבי מאיר אומר בין כך ובין כך בנים אתם לה' אלהיכם" (ספרי דברים פיסקא צו).

לדעת רבי יהודה, מעמדם המיוחד של בני ישראל (בניו של האלהים) תלוי במעשיהם: אם ינהגו בהתאם למעמדם יקבלו יחס מיוחד, אם לא ינהגו כך, יישלל מעמדם.

לעומתו, רבי מאיר גורס, שלבני ישראל מעמד מיוחד מעצם טיבם: אם נולדת ישראל, לא משנה איך תנהג, מעמדך הישותי בעולם הוא כשל בן מלכים, כמו בן האלהים ממש. הגישה הזאת של רבי מאיר עלולה להתפרש כאילו עצם היותנו ישראל נותן לנו עמדת כח ישותית, יתרון איכותי וקיומי, והיא מאפשרת לנו להתנהג כרצוננו, ממילא אנו בני האלהים.

אך חכמינו עמדו כבר אז על הסכנה הטמונה בגישה הזאת:

"השוכן אתם בתוך טומאתם אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם" (ספרא אחרי מות פרשה ג).

הרעיון הזה מופיע גם במקורות נוספים: "ר' אליעזר המודעי אומר מה תצעק אלי על בני אני צריך צווי על בני ועל פועל ידי תצווני (ישעיה מה יא) והלא כבר מוכנים הם לפני מששת ימי בראשית" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מס' דויהי בשלח פרשה ג)

האלהים לא צריך תזכורות לבני ישראל וסבלם. למעשה, היתה כוונת מכוון שהם יתקיימו, עוד בטרם התחיל במלאכת הבריאה. עבורם נברא העולם.

הגישה הזאת מדגישה את היותנו עם נבחר, עם קדוש, בעל פריבילגיות של קרבה לאל, כמו בנים לאביהם. כמו הבנים, אהבת האל אלינו ודאגתו אינן קשורות להתנהגותנו, שכן אב טוב אוהב ודואג לבניו ללא קשר למעשיהם. גם ברע וגם בטוב הוא עמהם.

לעומתם אמר רבי יהודה:

"תלמוד לומר בראשית כ"ח י"ד והיה זרעך כעפר הארץ אם עושים רצונו של מקום הרי הם ככוכבים ואם לאו הרי הם כעפר הארץ" (ספרי דברים פיסקא מז).

ובמקור נוסף, אחד מני רבים:

"ואנשי קודש תהיון לי. רבי ישמעאל אומר, כשאתם קדושים, הרי אתם שלי" (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים, מס' דכספא משפטים פרשה כ).

שיאה של התפישה הזא בא לידי ביטוי במשל היפה הבא:

"ורבנין אמרין בני אם ערבת לרעך אלו ישראל שהם ערבים בינן לבין הקב"ה, חביבים ישראל שנקראו רעים שנאמר (תהלים קכ"ב) למען אחי ורעי, ומה היתה ערבותן אלא בשעה שהקב"ה בא ליתן את התורה לא קבלוה אחת מן האומות אלא ישראל, משל למלך שהיה לו שדה והיה מבקש למוסרה לאריסים קרא לראשון ואמר לו תקבל אתה השדה הזו, א"ל אין בי כח קשה הימני, וכן לשני ולשלישי ולרביעי ולא קבלוה ממנו, וקרא לחמישי ואמר לו תקבל אתה השדה הזו א"ל הן, על מנת לפולחה, אמר לו הן, משנכנס לתוכו הובירה, על מי המלך מקפיד על אותם שאמרו אין אנו יכולין לקבלה או על מי שקבלה עליו ומשקבלה עליו נכנס בה והובירה לא על זה שקבלה, כך כשנגלה הקב"ה על הר סיני לא הניח אומה שלא הרתיק עליה ולא קבלו עליהם לשמרה, וכשבא אצל ישראל אמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, לכך בדין הוא שתשמעו, הוי (ירמיה ב) שמעו דבר ה' בית יעקב ואם לאו תענשו בערבות" (שמות רבה (וילנא) פרשה כז).

משמעות המדרש הזה היא שעם ישראל היה "קדוש" מלכתחילה, הוא קיבל את התורה, בשל נטייתו המוסרית הטבעית. אולם, קבלת התורה פירושה קבלת עול של עבודה חיובית, של זיבוד. זו עבודתו לדורות. ולבסוף, משקיבל את העבודה, אין הוא חופשי להשתמט ממנה. הוא נבחר מכל העמים, אך עליו לשמור על רמה דתית ומוסרית גבוהה, שאם לא כן ייענש.

הבחירה של האלוהים לשכון בתוכנו ולהאציל עלינו מקדושתו מחייבת אותנו. היא אינה מקלה ואינה נותנת הנחות. הקדושה מחייבת אותנו לתורה ומצוות. הקדושה ניתנה לנו על תנאי, היא איננה מהותית, היא תלויה במעשינו. ועלינו לזכור שאם לא נמצא את הדרך לחיות חיים של קדושה, קדושה המתבטאת בעיקר ביחסינו לאחר, לחבר, הרי שהקדושה תוסר מעלינו. יתרה מזאת, נענש חמורות על מעשינו. עם נבחר איננו נושא בכיסו אישור לבטלה. זהו עול שבחרנו בו, באותה המידה שהוא הוטל עלינו. קיבלנו על עצמנו אתגר, ובידינו להחליט אם נעמוד בו וכיצד.