הדרשה השבועית

יתרו

כשאין מוסר ואין תורה - זו עת לעשות לה'

הרבה מאיה ליבוביץ

פרשת יתרו היא הפרשה שאנחנו קוראים בה על מעמד הר סיני ופוגשים לראשונה את עשרת הדיברות. אילו היו לקב"ה משרד יחסי ציבור וקופירייטרים, לו היה נזקק לעשרה משפטים קצרים, קולעים וקליטים, לא היה אפשר לחשוב על טובים מאלה שבפרשה:

· אנכי ה' אלהיך

· לא יהיה לך אלהים אחרים

· לא תשא את שם ה' לשווא

· לא תרצח

· לא תנאף

אלו נשמעות קריאות רבות משמעות לתקופה של חולשה בעם ישראל. נשים לב, שהמסורת לא נרתעה מלמקם עיקרי תורה אלו בפרשה הנקראת על שם גוי - כהן מדין! מרענן לעבור על מסע יחסי הציבור והפרסום של הקב"ה ולגלות, שלהבדיל מהתוצרים של ימינו, שהם מתחרזים ורדודים ופונים למכנה המשותף הנמוך ביותר עד כדי עלבון לאינטליגנציה, בעשרת הדברות השכיל המחוקק האלוהי לטעת תוכן וערכים.

מתוך עשרת הצווים אני מבקשת להעמיק כאן בדיבר אחד "כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך" (שמות כ': 11).

חכמי התלמוד הפליגו בחשיבות מצווה זו: בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה "מעלה אני עליהם כאילו דרתי בניהם וכבדוני" (קידושין ל' ע"ב).

הרמב"ם ממשיך קו זה ומסביר בספרו 'משנה תורה' (הלכות ממרים פרק ו' , הלכה ג'): "אי זהו מורא אב ואי זהו כבודה":

מורא - "לא עומד (הבן) במקומו (של האב) ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר: "אבי מורי".

איזהו כיבוד (אב): "מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה משל האב, ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן – כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול, ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהם את הרב, ועומד מפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו".

עד היכן כיבוד אב ואם ? מהם הגבולות?

אומר הרמב"ם: "אפילו נטלו (האב או האם) כיס של זהובים שלו (כסף) והשליכו בפניו לים - לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעס כנגדם אלא יקבל את גזירת הכתוב וישתוק".

ועד היכן מוראם של אב ואם? "אפילו היה לובש בגדי חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו (או אמו) וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו - לא יכלימם אלא ישתוק". (שם, הלכה ז).

לפי הרמב"ם חייב אדם לציית להוריו ולשרתם כמעט ללא גבול גם על חשבון רמיסת כבודו העצמי.

אין לי ספק, שאילו הפניתי את השאלה "עד היכן כיבוד אב ואם" לקהל בן ימינו, לא היו מתקבלות תשובות כה מחמירות וכה מרחיקות לכת. אבל דומה, כי לא רק אנו חשים כך. על דעה מחמירה זו חלקו כבר חכמים בדורות קודמים. כך, למשל, עולה מפירושו של רש"י המתייחס לסמיכות שבין מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שמירת השבת המופיעה גם היא בעשרת הדברות. רש"י מנסה להסביר את הקשר שבין שתי המצוות הללו: "סמך שמירת שבת למורא אב לומר: אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך (אביך) חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות" (רש"י ויקרא י"ט, ג'). למצוות כיבוד אב ואם יש גבול ברור. כשהיא מתנגשת במצוות שמירת השבת אסור לבן או לבת למלא את צו ההורים.

כשאנו מתבוננים בקו מחשבה זה עלינו להרחיבו לתחומים נוספים. על פי השקפתנו עיקרה של התורה אינו רק מצוות פולחניות אלא קודם כל המצוות המוסריות, המסדירות את היחסים שבין אדם לחברו. מכאן עולה, שאם ידרשו ההורים עשייה לא מוסרית אין להישמע להם.

חסידים הרחיקו לכת ומוסיפים על כבוד שידעו הורים לתת לבניהם. ר' חיים סולובצ'יק נוהג היה לקום מפני בנו רבי וולוול'ה - ממלא מקומו בעתיד - מפני שסבר, כי הוא מחויב לקום מפניו לפי ההלכה. כל הפצרותיו של הבן שיימנע מכך לא הועילו. ומאחר שבכל פעם שנכנס רבי וולוול'ה בצעירותו אל הבית, היה עליו לחלוף על פני אביו שישב בחדר החיצון , העדיף להיכנס פנימה מבעד לחלון כדי שלא יטריח את אביו בקימה.

מיהם האב והאם? האם אלה רק ההורים הביולוגיים? לא כך ביהדות. מי שמגדל את הילד, מי שמעניק לו עולם ערכים ובונה לו הווה ועתיד, גם הוא הורה. עד כדי כך הרחיקו חז"ל שקבעו שתלמידיו של אדם כבניו, כלומר, מי שמלמד את בנו דרך ארץ ומידות - זהו אביו.

על גבול כבוד אב ואם וגבול הציות העיוור

המסורת היהודית לדורותיה ראתה גם במנהיגי העם הורים. גדולי ישראל נחשבו, כמו הקב"ה, רועים את צאנם . מצוות כיבוד אב ואם אינה נוגעת, אפוא, רק להיבטים בחיינו המשפחתיים אלא גם להיבטים בחיינו הלאומיים. אנו למדים מדיבר זה הן את המצווה לכבד את הורינו והן את הצורך לבקר את מעשיהם ולתחם את היענותנו להם. כיבוד אב ואם - אין פירושו ציות עיוור.

תקופות של מתח ביטחוני ופיגועים הן תקופות של סולידריות עם הגופים הממלכתיים - ה'הורים' הלאומיים - הממשלה, הצבא, המדיה. ראינו זאת בארה"ב אחרי הפיגועים הקשים של האחד עשר בספטמבר ואנו רואים זאת בארץ לכל אורך התקופה שאנו מתמודדים עם ה'אינתיפדה' הקשה. הקולות המהרהרים או מערערים כנגד המדיניות הרשמית כמעט אינם נשמעים.

פרשנות חז"ל לדיבר "כבד את אביו ואת אמך" מלמדת אותנו שדווקא זו עת לחשוב. בכל מקום בו נשמע קול הומוגני אחיד - יש סכנה.

הכעס המוצדק על הרשות הפלסטינית והתנהלותה מאז הסכם אוסלו, הפיגועים הקשים, וההתרעות על פיגועים נוספים - כל אלה מטים את הביקורת מן הכיבוש ומכל הרעות שהוא מוליד. המלחמה בטרור הסבה את עינינו מכל כך הרבה מצוקות אנושיות - המובטלים, הנכים והעובדים הזרים. האלימות שמה את המוסר בארון.

פרשת השבוע מבקשת לצלצל בפעמוני האזהרה ולקרוא לנו להשיב אמות המידה המוסריות למקומן. כך בהתדיינות עם המובטלים והנכים, וכך גם בהתדיינות עם הפלסטינים.

הדיבר היחיד ששכר בצדו (אריכות ימים) הוא דווקא הדיבר של מתן כבוד. כבוד אמת איננו התבטלות אלא עמידה על עקרונותינו כבנים לתורת מוסר גדולה : "שמע מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א', ח').

כשאין מוסר ואין תורה - זו עת לעשות לה'.