הדרשה השבועית

ויגש

ברכת הבנות

הרבה גליה סדן

*על פי בראשית רבה, פרשה צד סימן ט

פרשת "ויגש" עוסקת באיחוד המרגש של יוסף עם אחיו, כאשר לאחר תלאות רבות וכ-20 שנה של פירוד וניכור, חושף יוסף את עצמו בפני אחיו במילים הפשוטות והכל-כך מפתיעות: "אני יוסף". בכך מזכירה לנו הפרשה את היכולת לסלוח ולשים מאחור משקעים קשים ועוולות גדולות. הפרשה מזכירה לנו כמה ברכה יש במשפחה: בהורים, באחים ובאחיות, בבנים ובבנות שניתנו לנו.

נדבר, אם כן, על ברכת הבנות.

לאחר האיחוד המרגש בין יוסף לאחיו, מגיע האיחוד המרגש בין יוסף לאביו, יעקב. בעקבות ירידתו של יעקב מצריימה מזמן לנו הכתוב אפשרות להתוודע אל צאצאיו, ושמותיהם הרי הם מפורטים בספר בראשית פרק מ"ו.

בסיום הרשימה נאמר כך: "כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו, מלבד נשי בני יעקב, כל-נפש שישים ושש: ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שניים, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה - שבעים:".

על כך נאמר במדרש בראשית רבה [פרשה צד, ט]: "רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן - ראית מימיך אדם נותן לחברו שישים ושש כוסות, וחוזר ונותן לו אף שלושה, והוא מונה אותם שיבעים?!".

המדרש שם לב לתופעה מוזרה: כל אלו שבאו עם יעקב היו שישים ושישה. ועוד יוסף ושני בניו שחיו במצרים - שישים ותשעה. איך מסתכם המניין לשבעים?!

לשאלה זו ניתנים במדרש מספר פרושים.

למשל, שיעקב עצמו נספר במניין.

למשל, שהאל, שאמר ליעקב "אנוכי ארד עימך מצריימה", נספר במניין.

על שני פרושים אני רוצה להתעכב במיוחד.

פרוש אחד נאחז ביוכבד, אימו של משה.

בשמות פרק ב' נאמר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". ועוד - בספר במדבר מונים שוב את בני ישראל ומתעכבים, כמובן, על הלוויים, אבותיהם של משה, אהרון ומרים. ושם בפרק כ"ו פסוק נ"ט נאמר: "ושם אשת עמרם יוכבד בת-לוי אשר ילדה אותה ללוי במצרים, ותלד לעמרם את אהרון ואת משה ואת מרים אחותם".

כאשר נאמר "בת לוי" הכוונה היא, כמובן, על פי הפשט, לכך שיוכבד הייתה משבט לוי.

אולם המדרש בבראשית רבה מפרש מילים אלה מילולית, כאילו אכן הייתה בתו הישירה של לוי בן-יעקב, אלא שהייתה עובר בעת היציאה מכנען למצרים, ולידתה רק כאשר היו במצרים. על כן, אין היא מוזכרת בשמה ברשימת היורדים למצרים, אולם נמנית באופן מספרי. כך מתקבלות שבעים נפשות, ולא רק שישים ותשע.

פרוש נוסף לשאלת ההפרש בין שישים ותשע נפשות לשבעים נפשות הוא הפרוש הבא, כדברי המדרש: "ויש אומרים - סרח בת-אשר השלימה עימהן את המניין, הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב בשמואל ב', כ', 16-17] 'ותקרא אישה חכמה מן העיר.... ויקרב אליה ותאמר האישה האתה יואב?'.

לא ניכנס כאן לסיפור על פגישתה של האישה החכמה עם יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד המלך. רק אומר, שהיא מבקרת את התנהגותו בחריפות, מכריחה אותו לשנות את תכניתו להשמיד את כל העיר "אבלה", ושחז"ל גזרו הלכה מדבריה.

על פי המדרש, אם כן, אותה אישה חכמה שפגש יואב הייתה סרח, בתו של אשר. האישה החכמה בספר שמואל ב' מציגה עצמה במילים: "אנוכי שלמי אמוני ישראל" - ביטוי שאותו דורשים חז"ל - אני השלמתי את המניין, לשבעים נפש. כך הם קושרים את האישה החכמה לסרח בת-אשר.

סרח בת-אשר מופיעה פעמים נוספות במדרש. למשל, כאשר יוצאים בני ישראל ממצרים הם לוקחים עימם את עצמות יוסף, כצוואתו. ובמדרש [מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת בשלח, פתיחתא] כתוב: "ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור והיא הראתה למשה קבר יוסף".

על פי המדרש הזה, סרח בת אשר חיה כמה מאות שנים, מדורו של יוסף ועד דורו של משה, מהירידה למצרים ועד יציאת מצרים. ועל פי המדרש העוסק בפגישתה עם יואב, היא חיה אפילו עד ימי דוד!!!

סרח [או כפי ששמה כתוב במקרא - שרח] בת אשר, הנזכרת רק שלוש פעמים במקרא כולו, ותמיד רק בשמה, הופכת, אם כן, לדמות מיתולוגית, שנקשרים בה אריכות ימים מופלגת וחוכמה גדולה.

אבל בניגוד ליוכבד, שרח בת אשר כן מוזכרת ברשימת היורדים מצריימה [בראשית,מו, 17]. מכאן שהיא כבר נספרה במניין שישים ותשעת צאצאי יעקב. אלא שחז"ל אומרים - יש לספור אותה פעמיים, להחשיב אותה כשני בני אדם, וכך נגיע לשבעים נפש.

ומדוע לספור אותה פעמיים? בגלל חכמתה הגדולה. מפני שהייתה אישה יוצאת דופן.

על פי הנאמר במדרש לא רק שעלינו לספור את הנשים במניין, אלא שנשים חכמות במיוחד אפשר לספור אף כשתיים!!

חז"ל שאלו, כיצד ניתן להשלים את המניין, מניין שבעים הנפש. הבאתי כאן שני פתרונות, שניהם נוגעים לנשים, שבדרך כלל המקורות שלנו עיוורים ואילמים ביחס אליהן. פרשת ויגש, פרשת איחוד המשפחה וההשלמה בין יוסף לאחיו, היא פרשה של פקיחת עיניים ופתיחת הלב דווקא אל הקרובים אלינו ביותר.

בל נהייה אטומי לב וסומי עיניים אל האנשים והנשים שסביבנו - לא הקרובים אלינו ולא הרחוקים מאתנו. כדברי הנביא ישעיהו [נז, 19]: "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה'".