הדרשה השבועית

בא

פרשת "בא" - חושים, כאבים וצעקה

הרב גבי דגן

נקבים נקבים, חלולים חלולים – אברי גופנו, המתוארים כמנותקים מהוויתינו הפנימית, הם הצינור לבינתנו ולרחשי ליבנו:
שִׁמְעוּ נָא זֹאת עַם סָכָל וְאֵין לֵב, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ: (ירמיהו ה',  כא)

 

נקבים וחלולים הם האמצעי  לביטוי הסערות המתרחשות בעומקנו. אנו סופגים את ההתרחשויות החיצוניות של החיים, מתרגמים ומביעים אותן באמצעות  הריח, השמיעה, הדיבור, המישוש והתנועה.

 

פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ: אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן: יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם: (תהלים קט"ו, ה-ז)

 

והם חמשה חושים שמדות האדם מיוחסין עליהם:

 

הדיבור

בפרשת השבוע: "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם:"

 

המסורת מלמדת אותנו כי הזמן שבין פרשת "שמות" ל"משפטים" הוא זמן מיוחד לתיקון. זה הזמן שבו אנו קוראים בפרשיות השבוע שראשי התיבות שלהם מרכיבים את המילה "שובבים" (שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים). בתקופה זו אנו יכולים לתקן מה שקלקלנו. בתקופה הזאת מוציאים את עצמנו ממצוקה לאורה בעבודה על עצמנו. העבודה הנכונה מתחילה בהכרת המציאות וביציאה ממנה. המציאות ההתחלתית היא בשיא החורף, בתקופה שבה הימים קצרים והלילות ארוכים.


גם בטבע אנו רואים בתקופה הזאת חולשה. העצים ברובם ללא עלים. כולם ללא פריחה. בין בעלי חיים ישנם כאלה הנמצאים בתקופה זו בתרדמה המקפיאה את כל כוחות החיים שבהם.


אחד המנהגים החשובים של תקופת שובבי"ם היא תיקון הדיבור. היות ומילים נזרקות לחלל האוויר ללא שום אחריות למשמעותן אצל אומרם ואצל שומעם – בהנחת יסוד זו – תיקון הוא שתיקה – אילמות – צעקה אילמת.

 

המישוש

בפרשת השבוע: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם, וִיהִי חֹשֶׁךְ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְיָמֵשׁ, חֹשֶׁךְ.  וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים.  לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים;"

 

בסיפורי האבות אנו קוראים על יצחק אבינו, הממשש את יעקב כדי לזהות את עשיו. עיניו כהו ויכולות השיפוט שלו התערערו.  במדרש על פרשת השבוע מסופר כי  ה' גרם למצרים להבין  חושך במהותו החיצונית: "וימש חושך" שיכלו לחוש את החושך.

 

את המדרש הזה סיפר לנו הרב שלי בבית הספר היסודי. אז, כילד, אני מנסה לחוש את החושך, מחכך אותו בין אצבעותיי מאמין שהוא חיצוני לי. מאז, לא פחדתי מחושך. תמיד הרגשתי אותו קרוב אליי. לעיתים מחמם אותי. היום אני חש אותו אחרת בעוד החושך מקבל, לעיתים, צורה חדשה של כאב פיסי פנימי ונפשי.

 

הראייה

עיניים, בהינטל אורם – החושים האחרים מתחדדים. בשפת התורה לאדם עיניים, לארץ עין:

בפרשת השבוע: "וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת-הָאָרֶץ; וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ ..."

 

רק כאשר כל עין הארץ מתכסה – הארץ נחשכת גם היא.

 

ועוד בפרשתנו: וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף;....וראה את הדם.... ופסח ה' על הפתח...."

 

הראיה המבחינה- זו נטולת הרגשות- זו המניחה הנחות לגבי אחר רק על סמך חיצוניותו ואינה מייחסת פנימיות זו או אחרת. דם על המשקוף מסמן את מהותך, אמונותיך, מעון תפילותיך ומנהגיך. אתה, נטול המשמעות החושית ועמוס בהקדמות התודעה החיצונית העיוורת ממראותיה.

 

ההרחה

...ומה שצריך לבאר הוא חוש הריח. והוא מיוחס אל החכמה, לפי שנקבי האף קרובים אל שני חללי המוח המוקדמים, שבהם כח הציור. (רד"ק על תהלים קי"ט, א)

 

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח - שנאמר: (בתהלים ק"נ) כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר זה הריח. (בבלי ברכות מ"ג עמוד ב)

 

רוח אפינו - ריח אפנו – רוח הנשמה – ריח הנשמה.

כשאדם נופח את נשמתו – ורוחו איננה בו – ריח הבשר עולה באויר – באופן פרדוכסלי כשהנשמה בקירבנו נטולי ריח אנו – כשזו יוצאת – הריח מרקיב את הבשר. גוויות מכת הארבה אינם דומים בריחם לרוח החיים הניטלים מבכורי מצרים. על הריח לא בכו – על הרוח – צעקו.

 

השמיעה

שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה’ כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן: (ירמיהו ג', יד)

 

שאל אחר (רבי אלישע בן אבויה) את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה: מה פירוש הפסוק (באיוב כ"ח) "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז"? אמר לו(רבי מאיר): אלו דברי תורה, שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. –  אמר לו (אלישע בן אבויה): רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה - אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה. אמר לו (ר' מאיר): אף אתה חזור בך! - אמר לו (אלישע): כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים - חוץ מאחר.

                                                                                                  (עפ"י בבלי חגיגה ט"ו עמוד א)

דיבור מקבל את משמעותו באילמות.

מגע בעוצמתו הגדולה מובע באמצעות נגיעה בודדת.

עיניים רואות את הנסתר מהחיצוני.

ריח הנופח את קיומו ב-יש ומתקיים מהאין הרוחני.

האזניים המקשיבות לקולות ההדרה ולא ההכלה.

עשר מכות מצרים מגיעות לסופן. כל מכה משילה מאדם את אחד מחושיו, מעמעמת חלק מאבריו מערערת את איזון גופו, נפשו ותודעתו. זו של מכת בכורות משבשת את כולן כאחד בכאב הפנימי של אבדן. ברגע זה הצעקה היא צעקת האילמות, עיוורון לגבי כל מה שטוב בעולם, חוסר היכולת למוש מקרוב את שאהבה נפשנו – לנשק, לחבק, ללטף להריח את שערות ראשו ולחוש את זיעת גופו בעודו משתולל בחוץ, לשמוע את צחוק הגרון ולהקשיב לכיצד הילדים בונים את עולמם דרך המפגש שלהם עם החיים. בפרשתנו – כל חלומותיהם של פרעה ושל העם המצרי נגוזו למול עינהם.

פרעה חוטא, ולאלוהים יש הזדמנות להפליא מכותיו כהקדמה לאלו שיבואו על ישראל ולא בשלום.

על כגון זה אמר שלמה המלך: "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום" (משלי י"ט, כ"א). פרעה יכול היה לתכנן תוכניות כאוות נפשו, אולם רק עצת ה' היא זו שתבוא לכלל ביצוע.

פרעה אינו מכיר באדנותו של הבורא: "לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה', ב'). מהלכיו של פרעה הביעו גאווה מופרזת הכלולה בהכרזה המובאת בדברי הנביא: "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כ"ט, ג').

עם הולדת בני הבכור, ובאותו רגע של חידוד חושים ובבת אחת- רגשי האבהות צפו ועלו. כל הטקסט המכונן האישי שלי לגבי הורות – קיבל את משמעותו ברגע זה. זהו האירוע היחידי בו מחשבת האבדן  משתקת את חושיי כאחד. ואז מתפתח לו בשקט חוש חדש לחלוטין – חוש הכאב.

 

חווית הכאב והאבדן הן מחוויות חיינו. ועם כולם אבדן החיילים, הילדים במלחמה הארורה. באותו רגע של שלווה נטולת רוח על פניהם של הצעירים, כשכל החושים שלהם ניטלו כשריח הבשר החרוך עלה באויר – פחד האובדן שלי כאב – אבא, הציף אותי בכאב על אותם ילדים מתים ועל אותם הורים אבלים. המילה כ-א-ב ניתנת לקריאה כ-א-ב. כך הרגשתי. כך פרעה וכל משפחות מצרים חשו עם אבדן כל בכוריהם. גם אלו של הזונות המצריות.


האם גאווה, יהירות, טפשות הניחה אותם על שולחן המתים וסירבה לראות את השליחות הגדולה יותר? איני יודע. אומר רק שליבי אל אותם בנים מתים, נעדרים ושבויים לשוב לחדוות החושים ולחירות השובבים. ממש כמו שני בניי – השובבים – הצעירים – החופשיים.