הדרשה השבועית

תולדות

שני גויים בבטנך

הרבה ארנה פילץ והרבה אילנה בירד

המסורת בחרה בעשו כאויב הארכיטיפי של ישראל. עשו נבחר להיות אביהם של כל שונאי ישראל לדורותיהם: מאז ימי אדום, עמלק והמן (בן המדתא האגגי ) ועד לנוצרים, לנאצים ועד בכלל. "מלכות אדום הרשעה" סימלה את כל אויביה המרים של היהדות בהיסטוריה. דבריו של ר' שמעון בן יוחאי "בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי פרשת בהעלותך פיסקה י"א) הם עדיין מטבע עובר לסוחר בשיח הפנים יהודי הדן ביחסים בינינו ובין שאר אומות העולם

ספר בראשית רצוף מאבקים מרים בין אחים ובכל זאת - הבחירה באחיו של ישראל, באח התאום,  להיות אבי הרשע מעוררת תמיהה.  כמה רע כבר יכול להיות בנם של יצחק ורבקה? תשעה חודשים שיעקב ועשו שהו באותה רחם, לשניהם אותם גנים, אותו חינוך.

תאור הריונה של רבקה כבר מרמז על התפיסה שאין מדובר ב"סתם" ריב בין אחים אלא שמדובר בשנאה בעלת מימדים מיתולוגיים. עוד ברחם אמם,  בטרם הולדתם,  נאבקים האחים מאבק שהוא בלתי נסבל עבור אמם, המבקשת נפשה למות. אלוהים בעצמו מסביר לה את פשר הקרבות המתנהלים בבטנה:"ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבוד צעיר: וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה" (בראשית כ"ה כ"ג-כ"ד)

בהפטרה של פרשת 'תולדות' (מלאכי א,א-ב,ז) משייך הנביא את יחסי האיבה שבין ישראל לאדום לסכסוך הקדום בין יעקב ועשו; בכך הוא מייסד מסורת הנשענת על התפיסה המיתולגית הנרמזת כבר בפרשת השבוע ונמשכת, כאמור, עד עצם היום הזה.

הנביא ראה מולו אויב קונקרטי. גם החכמים שצרפו הפטרה זו לפרשת 'תולדות' התמודדו, מן הסתם, עם אויב רב כוח וגם הם שאפו לזהות אותו עם אדום ועשו. נדמה שהמסורת שלנו מעדיפה לראות בכל מאבק וסכסוך נקודתי בין עם ישראל לעם אחר חלק מסכסוך מיתי/דתי בינינו ובין העמים. זרעו של עמלק עדיין חי וקיים והוא ימשיך להציק לנו עד בוא המשיח. בחנוכה ובפורים ובפסח אנחנו אומרים את המילים "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" בגירסאות שונות. האויב מתחלף אבל הדגם נשאר.

מדוע?  מה אנו "מרוויחים" מצורת חשיבה זו, המעצימה כל מלחמה ומאבק ומגייסת גם את אלוהים לתוכם?

אנחנו "מרוויחים" את התקווה  והביטחון שעל אף הקשיים בהווה הרי הסוף יהיה טוב, כלומר לטובים יהיה טוב ולרעים יהיה רע. (איך נדע שאלוהים אוהב אותנו? שואל הנביא מלאכי  בהפטרה והתשובה המדהימה שלו היא - שנאתו של אלוהים לאדום היא הוכחת אהבתו לישראל.

אבל, אולי עוד יותר מכך אנחנו מרוויחים את התחושה והדעה שהמצב הנוכחי אינו תלוי בנו; הוא חלק מסיפור ארוך. כולנו חיילים קטנים על לוח המשחק של אלוהים, אין אנו יכולים להשפיע על המצב, ובודאי שאיננו אחראים לו.

אנחנו יודעים שלא רק ההוויה  משפיעה על התודעה, כלומר לא רק האירועים ההיסטוריים גיבשו את העמדה שלנו, אלא גם התודעה משפיעה על ההוויה, כלומר התפיסות שלנו מייצרות מציאות. כדאי לנו לברר איך צמחה התודעה שלנו והאם יש לה על מה להתבסס.

אם נריץ את הסרט לאחור ונחזור לסיפור המקראי העוסק ביעקב ובעשו נגלה מאבק מר בין אחים. האחד בכור והשני נבחר על ידי אלוהים עוד ברחם אמו.  גם אם אנחנו מקבלים את התפיסה של בחירה אלוהית באדם עוד ברחם אמו, אין שום דרך לקרוא את הסיפור הזה כסיפור על צדיק תמים העומד מול רשע גמור. עשו מתגלה כקצר רוח, גס, ארצי, מזלזל בבכורה, אימפולסיבי. אבל יעקב איננו "איש תם". הוא חסר מצפון, מוליך שולל ונדמה שהוא משולל כל רגש אנושי הן כלפי אביו והן כלפי אחיו (עוד לפני שאמו מסיתה אותו לזכות בברכה במרמה הוא מוכר לאחיו המורעב אוכל תמורת הבכורה!). נכון עשו שוטם את אחיו בלבו ואף אומר בליבו להרגו, אבל יש לו סיבה טובה לשנוא את אחיו. בהמשך מתברר שלמרות זאת הוא אינו שומר טינה.

כשעשו ויעקב שבים ונפגשים לאחר שנים רבות מתגלים שוב קווי האופי הבולטים של שניהם. יעקב מגלה רגש דתי והבנה פוליטית: הוא מתפלל ומתכנן את מהלכיו. יתכן שעשו מגיע כשהוא כועס  ומתוך כוונה לנקום (מלווה בארבע מאות איש), אך ניכר שהמפגש עם יעקב ומשפחתו מרכך אותו ומעורר אצלו התרגשות אמיתית.

האימפולסיביות גם היא ביטוי לאותה התייחסות רגשית "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו" (שם ל"ג ד') . יעקב מונע מפחד ומרגשות אשם והוא, כדרכו, מחושב ומניפולטיבי, אם כי על פי הכתוב גם הוא בוכה בסוף הפסוק. יתכן שגם הוא מתרגש מהמפגש עם אחיו. ברור מעל לכל ספק שעשו שכח וסלח,  "יש לי רב אחי יהי לך אשר לך" (שם שם ט').

 על פי הסיפור בבראשית נראה שהפיוס בין האחים כבר התרחש, אבל מסיבות  שונות המסורת שלנו התקשתה לקבל את עשו המפויס. הביטוי ביידיש "וישקהו מיט פינטעלעך" ( "וישקהו עם נקודות קטנות") המבוסס על שש הנקודות שיש במילה "וישקהו" במקרא, ופרושו ביטוי אהבה צבוע ומזויף, הוא ביטוי אחד מרבים לכך. המסורת שלנו נצמדה לתחילת היחסים, התאהבה באיבה בין האחים והדחיקה ודחתה את האהבה.

הסכסוך הראשוני בין האחים נפתר. אבותינו הקדמונים ידעו להתפייס, לסיים את הסכסוך. אם "מעשי אבות סימן לבנים" הבה נלמד מאבותינו כי ניתן להתגבר על מאבקים ומשקעי העבר, על רגשות אשם ועל הפחד שהן מייצרות.  וגם הבנה פוליטית  (ותפילה!) יכולות להועיל.