הדרשה השבועית

כי תצא

כושר העיתוי של משה רבנו

 הרב גיל נתיב

כמעט ארבעים שנה המתין משה רבנו עד שיכול היה להורות לעם ישראל בערבות מואב "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו..."[דברים כג 8].  לא קשה לתאר מה היה קורה אילו, חס ושלום, היה משה אומר מלים אלו במעמד הר סיני, שבעה שבועות אחרי יציאת מצרים. רבבות אחיו היו נקהלים עליו בצעקות זעם: 'לא תתעב מצרי'? מי אתה, שמאלני כבד-פה, שתטיף לנו מוסר?!  איך היית מרגיש אילו היו חוטפים את התינוק שלך, בן שכל כך השתוקקת לו, וזורקים אותו ליאור טרף לתנינים?! מעולם לא עבדת עבודת פרך מעלות השחר עד חשיכה תחת צליפות נוגש מצרי! גדלת מפונק בארמון של רשע כבד-לב ואתה מעז לומר לנו שלא נתעב אותם?!  ברח לך חזרה לארמון פרעה ותטיף שם מוסר'.  משה ידע שכשם שמצווה עליו לומר דבר הנשמע, כך מצווה עליו לא לומר דבר שאינו נשמע, ולכן המתין עד שדור יוצאי מצרים עבר מן העולם ורק אז השמיע את הציווי "לא תתעב מצרי" באזני דור שמעולם לא סבל על גבו את צליפות השוט המצרי.

רש"י עורך אבחנה בין העמים הנזכרים בפרשת 'כי תצא': עמונים ומואבים "אשר לא קידמו אתכם בלחם ומים... ואשר שכר עליך את בלעם ...  לקללך" לעומת עמים שניסו להרוג את ישראל - אדומים בחרב, מצרים בהטבעה. דווקא הראשונים אסורים בקשרי חיתון עד עולם, והאחרונים מותרים בחיתון עם ישראל מדור שלישי "הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה והעולם הבא" רק המתבונן בפרספקטיבה פילוסופית-היסטורית עשוי להסכים עם פירוש רש"י.  אין סיכוי לשכנע ניצול שואה שאסור לתעב גרמנים כי הם רצו 'רק' לכלות את גוף ישראל, אך לא התיימרו להמיר את דתנו או לגרום לנו 'לחטוא' ולהפסיד חלקנו בעולם הבא...

במה זכה משה לומר "לא תתעב מצרי"? הרי הוא ראה בסבלות אחיו ואפילו הרג בידיו נוגש מצרי שהתעלל בבן עמו?  משה ראה את המצרים גם מזווית אחרת בשנים בהן גדל בארמון פרעה. בני ישראל הכירו את מצריים רק דרך צליפות הנוגשים וגזירות פרעה. משה, אשר לא פרך גופו ונפשו בעבודת פרך, זכה להכיר לא רק את הכוחניות והאכזריות של מצרים, אלא גם את המדע, היופי והחכמה של החכמים, החרטומים והחונטים של אומה זו. משה זכה להכיר מקרוב ולשלב באישיותו ובמנהיגותו לא שתי תרבויות כי אם שלוש: הוא גם בילה שנים במדבר כרועה צאן יתרו חותנו... כך היו לו שלוש פרספקטיבות ועולמו היה תלת-מימדי...

בראש ובראשונה למד משה רבנו לדעת שבכל עמי העולם, גם בעמו שלו, יש טובים, רעים ובינוניים. גם בין המצרים היו אנשי מצפון ומוסר, כגון שפרה ופועה, המצריות המיילדות את העבריות. דעה זו, שהמיילדות היו מצריות מופיעה כבר אצל פילון האלכסנדרוני וכן אצל אברבנאל, שד"ל ומלבי"ם המאוחרים יותר. המיילדות, אשר הזדהו עם סבל העברים, היו אפילו מוכנות לסכן עצמן ולהפר את צווי השלטון. היו מצרים אשר מסיבות של ריאליזם-פוליטי (לאו דווקא הומניזם) הבינו שאי אפשר להחזיק עם שלם משועבד לאורך זמן.  קולם של אלה גבר כאשר המכות הלכו והחמירו והם ניסו לשכנע את פרעה "עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם. הטרם תדע כי אבדה מצרים?"  [שמות י 4].

האם היה צד שני למטבע של שעבוד בני ישראל במצרים? מנקודת המבט שלנו המצרים היו כפויי טובה כלפי עמו של יוסף, ופרעה היה אנטישמי שהעליל עלילת שווא על בני ישראל שהם כביכול 'גייס חמישי' המחכה להזדמנות להתחבר לשונאי מצרים. משה יכול היה להבין, גם אם לא להסכים, עם נקודת המבט המצרית: "הרי בני יעקב התחייבו כשהגיעו לכאן "לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן... כי כבד הרעב בארץ כנען" [בראשית מז 4], כלומר לא באנו להשתקע במצרים, נשוב לארצנו כשישתפר המצב שם. שבע שנות הרעב חלפו כבר לפני שנות דור או יותר, אך העברים עדיין בארצנו ואינם מראים שום סימן שכוונתם לחזור אל 'הארץ המובטחת' ע"י אלהיהם! אין הם מנסים להשתלב בעבודת אדמה, כמונו המצרים, אלא מתעקשים להמשיך בעבודתם הבזויה כרועי צאן. אמנם היה עברי בשם יוסף שהציל את המצב בארצנו כשפתר חלומות וצבר אסמים מלאים בשנות השפע,  אך האם נמשיך להיות אסירי תודה לקרובי משפחתו לנצח? ועוד, בימי יוסף הם היו 'חמולה' של שבעים נפש, אך קצב הריבוי שלהם הוא כזה שהם כבר עם רב, ואנו עלולים למצוא עצמנו במיעוט בארצנו". כך החל הסחף ביחס המצרים לצאצאי יעקב ויוסף, ולכן מזכיר לנו רש"י את שבח מצריים: "אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור... מה טעם? שהיו לכם אכסניה בשעת דחק" - אירוח שבעים נפש של בית יעקב במצרים בשנות הרעב איננו דבר המובן מאליו.  לא כל אומה מוכנה לפתוח את שעריה לפליטים מארצות מצוקה ורעב, ולכן מצווה עלינו לזכור למצרים לא רק את הצרות האחרונות אלא גם את החסד הראשון ...


למאגר פרשות השבוע המלא באתר התנועה