הדרשה השבועית

בראשית

הוראת דרך וכיוון משמעות

הרב פרופ' יהוידע עמיר

סיפור הבריאה , כפי שהוא מסופר בפרשיה הראשונה של פרשת בראשית, נקרא פעמים. לפני שאנו ניגשים לקריאת הפרשה בשבת 'בראשית' אנו משלימים בסיפור הזה את הקריאה בתורה ביום שמחת תורה, מיד לאחר שאנחנו מסיימים לקרוא בספר דברים. המסורת מציינת במיוחד את העולה המוזמן לקריאת הפסוקים האחרונים של התורה, חתן תורה ואת העולה המוזמן לקריאת ספר בראשית, חתן בראשית. ברבות מקהילותינו אנו מבקשים לבטא את רעיון השוויון בקריאתם של חתן תורה וכלת בראשית ובכך משלבים את תחושת ההשלמה שבין סיום להתחלה עם תודעת השלמות הנובעת עם השותפות והשוויון בין שני המינים.

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ – כך מתוארת ההתחלה האולטימטיבית, ההתחלה שאין לפניה דבר ושכל העתיד נובע ממנה. מכאן ואילך יסופר סיפורו של היקום וסיפורו של המין האנושי. מכאן ואילך תתחלנה להישאל שאלות היסוד הערכיות, הדתיות והחברתיות. כאן, עוד לפני התוהו ובהו, כאן עוד לפני האור ולפני החושך ואפילו לפני שרוח אלוהים תרחף על פני המים, נעוצה ראשית הדברים.

מה אנו אמורים ללמוד מן הסיפור הזה? בוודאי לא ראוי לנו לראותו כמעין סיפור מעין-מדעי, המתחרה עם מה שמדעי הטבע יודעים לומר על ראשית היקום ועל שלבי התפתחותו. עלינו לדחות כל ניסיון להעמיד את התיאור המקראי כמתנגד לתמונת המציאות הגיאולוגית והביולוגית, האסטרונומית והאנתרופולוגית. לא אינפורמציה אנחנו מחפשים בתורה, אלא הוראת דרך, כיוון ומשמעות לחיינו כבני אדם החיים בעולמו של האל. עלינו להבחין בין רבדים שונים בסיפור. חלקם מבטאים את תמונת העולם של הדורות שבהם נתחבר הטקסט הזה ושאינה תואמת את תמונת המציאות שלנו במאה העשרים ואחת. חלקים אחרים בסיפור נוכל לראות כ'נצחיים', כמי שפונים אלינו ומצווים עלינו ממש כשם שעשו זאת בכול דור ודור שבו בני אדם ניגשו אל התורה וביקשו לעצב את חייהם לאור דברה. בין אלה כדאי לשים לב לשרשרת הפעלים המציינת את סיפור הבריאה.

המתכונת הקבועה, המופיעה פעם אחר פעם משלבת שני פעלים: 'ויאמר: יהי ...ויהי'. אלוהים אמר והדבר נעשה. כאן מערכת היחסים היא ברורה מאוד. האל הוא הפעיל והמצווה; הבריאה סבילה. היא אינה נוטלת חלק במעשה הבריאה, אלא רק נשמעת לצו האלוהי. שני פעלים אלה נשלמים על ידי הפועל השלישי, השב כמעט בכל יום מימי הבריאה: 'וירא ... ויקרא'. אלוהים רואה 'כי טוב', מעריך את משמעות הפעולה שנעשתה, מאשר את קיומה ומעניק לה שם.

שלושת הפעלים האלה ממצים את סיפורו של היום הראשון והם עתידים לשוב ביתר הימים. ואולם, בבואנו אל היום השני, זה שנברא בו הרקיע, נוסף פועל. אלוהים 'אומר', 'יהי רקיע  בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים'. ביום הראשון היה זה אלוהים שהבדיל בין האור לחושך, ממש כשם שהיה זה האל ש'קרא' לאור יום ולחושך לילה. עתה זהו תפקידה של הבריאה עצמה. עדיין היא פסיבית. עדיין אלוהים אומר 'יהי' והבריאה נשמעת. אפילו לא נאמר 'ויהי רקיע', אלא במישרין: 'ויעש אלוהים את הרקיע'. ובכל זאת קטגוריה חדשה נכנסה למציאות. לרקיע יש תפקיד. לקיומו יש משמעות. הבריאה אינה קיימת בלבד, היא מתפקדת.

ביום השלישי, על שתי בריאותיו, מתקדמת שורת הפעלים. לא עוד האל עושה ולא עוד הארץ נפעלת, כפי שציין הפועל 'ויהי'. בשלב הראשון של היום הזה 'נקווים' המים ומפנים מקום ליבשה. בשלב השני, המכריע, מצווה אל: "תדשא הארץ ... ותוצא הארץ דשא עשב". הארץ היא היוצרת והמצמיחה מתוכה את החיים. יש לה תפקיד של ממש בבריאה. המדרש, החש בייחודו של הרגע הזה, שם לב להבדל בין ציווי האל לאורח שבו מבצעת אותו הארץ. האל ציווה שהארץ תצמיח, בין היתר, עץ פרי עושה פרי, ואילו בפועל מצמיחה הארץ 'עץ עושה פרי'. על פי התפיסה המדרשית הזאת, כוונת האל הייתה לעץ שהוא עצמו פרי, היינו מתוק וניתן לאכילה. ואולם, המדובר ביום הזה אינו במעשהו המושלם של האל, אלא באורח שהארץ ממלאת את הציווי. מעשה, הנובע מעולמנו והשייך לעולמנו,  גם כשהוא מבקש להיות היענות לצו האל, שוב אינו יכול להיות מושלם. עץ פרי עושה פרי לא צמח ביום השלישי; מעבר מפסיביות של בריאה נפעלת לאקטיביות של הארץ המצמיחה מתוכה ומכוחה חיים - יש ויש.

היום הרביעי מכניס לאוצר הפעלים של הסיפור פועל חדש. המאורות הנבראים ביום הזה - המאור הגדול והמאור הקטון - נבראים 'לממשלת' היום והלילה. אחריות הוטלה ביצירה. המאורות נתפשים כמי שצריכים למשול בזמן, כמי שאינם רק מבטאים אותו, כמו האור והחושך של היום הראשון, אלא אחראים על הזמן ועל חילופי העתים. הם ניתנים ברקיע השמים "להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החושך".

ביום החמישי נבראים בעלי החיים, הנתפשים כנראה כנחותים יותר וכקרובים לדרגתו של הצומח. הסיפור נראה פשוט למדי ופעליו קרובים מאוד לאלה של היום הראשון. אלוהים מצווה ובורא ואז רואה את מעשה ידיו כי טוב. ואולם, ברגע האחרון, לפני הסיום הרגיל 'ויהי ערב ויהי בוקר', נוסף פועל חדש לגמרי למארג הסיפורי. אלוהים מברך את נבראיו. בבריאה, שנעה עד עתה בין פסיביות לאקטיביות, בין הימצאות דוממת לבין תפקיד ואחריות, בבריאה הזאת הוטלה עתה ברכה. ברכה שוב אינה מתארת את היווצרותם של הדברים ואף לא את תפקודם. הברכה צופה קדימה: 'פרו ורבו' ומעניקה משמעות מסוג חדש לגמרי בקיום.

היום השישי מסמן  את בריאתם של הרבדים האחרונים – העליונים – של מעשה הבריאה. ראשית נבראות החיות 'העיליות' ואחריהן האדם. בריאת האדם מכניסה אותנו לשדה לשוני חדש. אלוהים שוב אינו מצווה. הוא אומר 'נעשה אדם'. המדרש נוטה להבין את המלים האלה כמטרות התייעצות בין אלוהים למלאכים. בעלי המדרש, הנזקקים למוטיב הזה, משתמשים בו כדי לדון בשאלה האם נכון וטוב הוא שהאדם נברא. האם חכמתו וטובו גדולים מאלה של המלאכים? ואולי נכון היה, למען שלום הבריאה, שלא ייברא. ואמנם, הכתוב ממשיך ומתאר את יצירתו של האדם בפועל, שכמעט לא הופיע עד כה. אלוהים 'ברא' את השמים ואת הארץ נבראו – ואלוהים 'ברא' את האדם. אמת, פועל זה מופיע כבר ביום החמישי, בהתייחס ל'תנינים הגדולים'. נראה ששם עניינו פולמוס כנגד תפיסות אליליות הרואות במפלצות הים כוחות אלוהיים. מכל מקום, כאן שב הפועל ומופיע שלוש פעמים, כאילו לומר שבריאת האדם היא מעשה השווה בערכו רק לבריאת השמים והארץ. ומובן שאלוהים מברך גם את האדם ומעניק לו בברכתו את כל מה שהעניק לבריאה עד כה: תפקיד וממשלה, אחריות וריבונות.

"וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד." בריאת כל יצורי השמים והארץ נשלמה. הבריאה צעדה מן הפסיביות הדוממת עד להיותה שדה המערכה על הברכה הניתנת בה. האדם נברא אחרון כמי שמוצא את הכול מונח לפניו ונתון לו. מלאכת הבריאה נשלמה ביום הששי. ואולם אלוהים כילה מלאכתו רק ביום השביעי. נאמנים לדרכנו נבחן שוב את הפעלים המופיעים בסיפור. אלוהים 'שובת' מכל אשר 'עשה'. ואולם שביתה זו אינה אי-עשייה. היא מבקשת לקנות לה משמעות. וכשם שאלוהים מברך את החיות שנבראו ביום החמישי ואת האדם שנברא ביום השישי, כך הוא מברך את היום השביעי. עתה זוכה לברכה לא פריט מפרטי הבריאה, לא יצור מיצורי השמים והארץ, אלא הזמן – היום השביעי.

ואולם בכך לא סגי. אמנם עד כה ברך אלוהים יצורים ועתה הוא מברך את הזמן, אולם כשלעצמה אין הברכה קטגוריה חדשה בעולם. החידוש המהפכני, זה החותם את מעשה הבריאה והמעניק לו את משמעותו, שמור לפועל האחרון בשרשרת: "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו." אלוהים יוצק קדושה בעולמו. זו לא ניתנה באדם ולא במאורות, לא ביום ולא בלילה. רק עתה, לאחר שנשלמה המלאכה אפשר ותנצנץ הקדושה. שהרי הקדושה אינה נתונה לאדם אלא האדם לקדושה. היא אינה מציאות חייו אלא פוטנציאל הניצב תמיד לפניו, המשרטט תמיד את האתגר הגדול של חייו. לעולם אין האדם – ולא כל שכן יתר יצורי העולם – קדוש. לעולם מצטווים בני האדם "קדושים תהיו" (ויקרא י"ט ב').

אלוהים מקדש. בכל ספר בראשית לא ידובר עוד בקדושה. רק כאן, במקום שבו מדובר בגולת הכותרת של הבריאה. האדם, שצויד בברכה ושמוצא לפניו עולם קיים ועומד, צריך לשאוף אל הקדושה. אם תהיה קדושה בעולם יהיה זה רק משום שהאדם יצר אותה, ממש כלשון הכתוב "לעשות את השבת" (שמות ל"א ט"ז ). אם לא יימצא מקום לקדושה יהיה גם זה פרי מעשה ידיו של האדם.

שרשרת הפעלים המציינת את סיפור הבריאה, אין בה כדי לענות על שאלות מדעיות. הם עוסקים בשאלה: מהי משמעותה של הבריאה, מהו הפוטנציאל הטמון בה בשבילנו, מהי אחריותנו כמי שניתן בידינו שלום העולם. היא מציבה אותנו בפני יכולתנו ליצור ולתפקד, בפני האחריות והממשלה. היא מעניקה לנו ביטחון בברכה המוענקת לנו והיא מצווה עלינו לשאוף אל הקדושה. האל נח ביום השביעי. מכאן ואילך מסורה הבריאה בידינו.