תלמוד תורה וחיי תורה – אבות, ו', ד'

כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא: אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמוֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדֶךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל שָׂרִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ:

08/12/2021
הרב פרופ' יהוידע עמיר
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ו

כמו רוב משניות פרק זה, משנתנו מתמקדת בתורה ובתלמודה. משניות קודמות עסקו בערכו של תלמוד התורה (ראו פרשנותי למשנה ב') ובכבוד הראוי לחכמים בכלל ולמי שלימד דבר. משנתנו ממשיכה באותו קו תוך הרחבת מבטה. תלמוד התורה מוצב בה בהקשר הכולל של חיי אדם, של מאווייו וצרכיו, של תקוותיו וערכיו. בתוך כך מתברר גם המחיר המשולם על הפיכת תלמוד התורה לערך כה עילאי ומתעוררות שאלות שאנו מצוּוים להתמודד אתן.

לאורך כל המשנה מודגש ערכו המיוחד של ערך זה. בעל המשנה פותח ומגדיר את "דרכה של תורה", היינו את דרך החיים הנאותה למי שמבקש להתמסר לה. אדם כזה צריך להסתפק במועט שבמועט, במינימום המאפשר המשך תקין של החיים: אוכל בסיסי ביותר, שתיה בצמצום, שינה ללא נוחות, ובכלל "חיי צער" ומחסור. כל מעייניו צריכים להיות נתונים לעמָל שהוא עמֵל בתורה. מי שזאת תהיה דרכו יזכה באושר האמתי. שהרי מה שהוא מוותר עליו, הנאות החיים שהוא מרחיק ממנו, אינם ולא כלום לעומת ההנאה הרוחנית, סיפוקה של הנשמה שהוא זוכה לה. בעל המשנה מרמז לנאמר במזמור תהלים (קכ"ח, 2) לירא ה' ההולך בדרכיו: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ". הוא מפרש: אשריך – בעולם הזה; וטוב לך – בעולם הבא (ראו משנה, אבות, פרק ד', משנה א'). בתוך כך מתברר גם פירושו לתחילת הפסוק. לשיטתו, שאינה דווקא פשט הדברים, הן "יגיע כפיו" של הצדיק הן פריו של מאמץ זה הוא תלמוד התורה.

הצבת תלמוד התורה מעל לרדיפת תענוגות הגוף נראית לכאורה עניין פשוט. אלא שהאמירה שהאושר המזומן ללומד חל גם בעולם הזה, מולידה אזהרה מפני הפיכת תלמוד התורה עצמו למנוף להנאות מסוג אחר. הפיתוי לרדוף כבוד ולבקש גדוּלה אורב דווקא למי שנודע בתלמודו, למי שאחרים מתבוננים בו בהערכה ובהערצה משום שהעמיק בלימוד ובהוראה. יתרה מזאת, דווקא חברה היודעת להעריך את לומדיה, מציבה בפניהם את האתגר שלא להתאוות לקרבת ה'מלכים' ובעלי השררה העשויים לבקש לקרבם ולקשט עצמם בתהילתם. וראוי לשים לב, שבעל המשנה אינו מטיף כאן ללומדים להיות צנועים, כדרך שהטיף להם להינזר מתענוגות העולם. אדרבא, עליהם לדעת את גדולתם ואת "כתרם"; דווקא מכוח ידיעה זו יוכלו להישמר מלבקש קרבת שועי ארץ.

כל זה מציג אידיאל טהרני מאוד שקל להיכבש בקסמו. קל גם להרחיב את היריעה ולראות בדברים  שיר הלל להשכלה ולדעת באשר היא, להצבת הלימוד והמחקר – לא רק בתחומים שמסורת חז"ל ראתה בהם תלמוד תורה – מעל לכול. קל, כמובן, גם להיתפס להרהור מדכא בדבר הפער הנורא השורר בין תביעה כוללת זו למציאות חיינו. מול התביעה להתמסרות ללימוד ולהתרחקות מרדיפת-שררה ומבַּקשת-הנאה, ניצבים אורחות החיים וסולמות הערכים שמפגינים כה רבים בקרב לומדי התורה ודבָּריה; כך גם אצל כה רבים ממייצגי עולמות הדעת החילוניים. להרהורים אלה יש ויש מקום; מחשבות אלה עשויות בהחלט להיות בעלות ערך מחנך ומרפא מסוים.

אולם נחוץ גם הרהור של כפירה, שאותו, אולי אנו רשאים לתלות ב"סיפא" של המשנה, היינו במילותיה המסיימות. מדוע היה בעל המשנה צריך להבטיח ש"בעל מלאכתנו" אכן נאמן דיו כדי לתת  לנו את שכרנו (והשוו אבות, פרק ב', משנה ט"ז)? האם לא למדנו שתלמוד התורה עצמו משׁרה אושר בעולם הזה ומבטיח טוב לעולם הבא? האם לא נדרשנו להיזכר ש"כתרו" של לומד התורה גדול מכתרם של מלכים וגבירים? אם כך, מה עוד חסר בעולמנו? מהו ה"שכר" שכה קשה לנו להאמין בכך שנזכה לקבל, עד שבעל המשנה צריך להאיץ בנו לבטוח בכך שבעל מלאכתנו אכן ייתן אותו? מהו יסוד החיים והרוח, שכל מה שנאמר עד כה לא היה בו כדי לספק לנו?

אין חיוני ממנו למען חיינו. המשנה משבחת את הלימוד ומתהדרת בכך ששכר מצוות הלימוד הוא אושר הלימוד, שגדולת הלומדים רבה מגדולת כל האליטות האחרות. ובכל זאת היא יודעת, שאדם מצפה, ובדין, לדבר מה נוסף, להתממשות חייו באורח שאינו מתמצה בלימוד גרידא. כשאנו מעלים עובדה זאת על  תודעתנו, מתבהר לנו לפתע הרבה ממה שהיה חסר במשנתנו. עם כל חשיבות הלימוד, לא "חיי צער" הם האידיאל שעלינו להציב לנגד עינינו; עם כל הזהירות שיש לנקוט בקרבת רשויות, לא ההתנזרות מהמעשה החברתי והפוליטי וממנהיגיו היא תמצית עולמנו הרוחני. אנחנו זכאים ליהנות מיפי העולם, לחוש בני-בית ובנות-בית בו. אנחנו נתבעים לפעול לתיקונו ולעשייתו ראוי יותר. אנחנו מצוּוים לבנות ולהיבנות. בתוך כל אלה, לא בניגוד להם, צריך שיישזר ערכו העילאי של הלימוד. רק בהקשר זה, צריך שנדע גם שלעתים יש לשלם, ברצון ובשמחה, על הצבת תלמוד התורה במקום כה גבוה בסולם ערכינו.

חיינו, בחברה היהודית-מעיקרה שהקמנו, בעולם הגלובלי המצפה לגאולתו מידינו, דורשים מעשה כשם שהם דורשים לימוד. הם תובעים חיי רוח וחיי מעשה; מאבק כלכלי חברתי לצד העמקה תרבותית ודתית; הגנה על הנדכא ועל החיים לצד ההתמסרות לתורה ודעת. הפרישה ממצוות החיים בשם אידיאל התורה מסוכנת לא פחות מהסכנות הגלומות בפיתויים משנתנו מזהירה אותנו להישמר מהם.

אכן, נאמנה היא יהדותנו, בעלת מלאכתנו, שיהיה בה מקום לתורה ולמצווה, לתלמוד ולמעשה, למלאכה ולקדושת המנוחה ממנה, לשמחה ולהתמסרות, לאהבה ולאחריות, לבניין וליצירה. אכן, אנחנו מצוּוים להאמין, שאם כך נעשה נאמנה תהיה מלאכתנו וראוי יהיה שכרנו.

דילוג לתוכן