בסיפור ילדים מבריק מתאר ד״ר סוס דבר שטבוע עמוק בגופנו: ״בארץ הסניצ׳ים על החוף הרחב, היו סניץ׳ בלי כוכב וסניץ׳ עם כוכב. כוכב לא גדול ונראה די עלוב, נדמה שכוכב זה בכלל לא חשוב. אבל בגלל כוכב קטן הסניצ׳ים עם הכוכבים התפארו שהם הרבה יותר טובים וחשובים!״ (תרגמה לאה נאור, הוצאת כתר 2002).
אנחנו חיות קבוצתיות. ההשתייכות לקבוצה נותנת לנו יתרונות עצומים ובעיקר ביטחון בהווה ובעתיד. ביטחון לבריאות גופנית נפשית וחברתית והבטחה לגדל ילדים ונכדים. ומה חשוב יותר מכך?
מובן מאליו שבאופן טבעי וחיובי אנו משתדלים להגדיר את עצמנו כחלק מקבוצה. גדולה כעם, בינונית כשבט או קטנה כמשפחה. לשם ביטחון נעדיף כמובן את המוכר, על פני החשוד. אנו אוהבים להבין את השפה, את שפת הגוף, את הריחות הטעמים והצבעים המוכרים. את כל מה שבסיפרות ובמסורת הוא ה״בית״ שלנו הנעים והבטוח. לפעמים זו ״ארץ אהבתי״ ״זבת חלב ודבש״, לפעמים ״אמא״ ולפעמים משיח בית דוד. זהו ״הגזע שלנו״ ובמידת הטוב – כולנו בעלי שורשים ״גזעניים״.
לצערנו הרב, המתיקות הקבוצתית והמנגנונים הביטחוניים הטבעיים שלנו שעורכים הכללות ובידוק, הם גם מייצרי הסניץ׳ הגדולים. כמו אלרגיה ואסתמה למערכת החיסון וכמו חורים בשיניים לגלידה תוצאת הלוואי פעמים רבות – כואבת.
הסניץ׳ הראשון ואולי הנורא ביותר הוא שאנו מייצרים איכויות קבוצתיות מדומיינות. הקבוצה כלכך חשובה לנו עד שאנו מתיחסים אליה כבעלת יתרונות ״אוביקטיביים״. אני צימחוני והצימחונים יותר מוסריים, אני אירופאי והאירופאים יותר מתורבתים, אני משבט יהודה והיהודים טובים יותר משבטי ישראל, אני ימני והשמאל תמיד טועה (ולהיפך). כל אלה הן איכויות שיקריות שמחזקות את תחושת הביטחון בקבוצה.
הסניץ׳ הנורא השני הוא שאנו מסווגים קבוצות אחרות כאיום. גם סיווג זה מועיל ללכידות הקבוצתית ולתחושת הביטחון ולכן אנו נוטים להחמיר בו. החמרה באיום היא מקור לא אכזב לחרדה וחרדה היא מקור נהדר להתגוננות וכידוע – ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
כך דרכינו מהירה, מיתרונות ה״גזענות״ לאפלת האפליה ומביטחון קבוצתי ליהירות ואלימות בין קבוצתית.
ניקח דוגמא די נפוצה מארה״ב. שוטר הורג אדם כהה עור. לטענתו החזיק בידו עצם שהוא חשב לאקדח. מתברר בדיעבד שהעצם היה בקבוק והאדם היה שיכור. טעויות מסוג זה אפשריות. כשמביטים על התמונה הרחבה יותר מסתבר שטעויות אלה פחות נפוצות במקרים שהחשוד בהיר עור. גם כאן אין לעצור ולסווג את הדברים באופן מידי במשמעות גזענית פשוטה. מדובר כאן בהכללות קבוצתיות ובחרדה נירכשת ארוכת מועד. תחושת האיום של השוטר תהיה חזקה יותר במפגש עם קבוצה חברתית שקל לזהותה בשל צבע עור, מבטא או לבוש (כמו כיפה או רעלה) ושסובלת מאפליה לאורך דורות. אפליה מערכתית ארוכה במשפט ובכלכלה, בחינוך ובתרבות, מובילה לתוצאה קטלנית. כידוע ״מצווה גוררת מצווה, עבירה גוררת עבירה״ – רציחתו בחנק של ג׳ורג׳ פלויד במיניאפוליס ברגלי שוטר היא דוגמא לחרשות אנושית מוחלטת שמתפתחת כתוצאה מאפליה כזו. מקרים דומים קיימים כמובן גם בישראל
האם ישנן דרכים להתמודד עם תוצאות הלואי של הטבע האנושי, להאיר ולערער את הסניצ׳ים של האפליה? בסיום סיפורו מתאר ד״ר סוס סניצ׳ים ״מוארים״ שהגיעו להבנת שויון ערך הסניץ׳. מה שדחפם להבנה זו היא שהם כילו את כל כספם במאבק האידיוטי בינהם. העתיד המרקסיסטי של הסניצ׳ים מלמד שלהדגשת הבסיס המשותף והשווה לקבוצות שונות יש יתרון.
היהדות מלאה סתירות ככוכבי השמים וכל מי שיחפש, ימצא את כוכבו. אפשר להסתמך על תיאור המקרא את תכונות העמים, את הציוויים לגביהם ואת קדושתו של עם סגולה שלא נעשה כגויי הארצות. אנו יכולים גם לקרא את הקולות החזקים – הברקים והרעמים – שמצווים על הדרך להגנת החברה מפני אפליה ותוצאותיה הקטלניות. ברצוני להצביע רק על ארבעה מהם:
אנטי סניץ׳ ראשון במעלה הוא האמונה בחוק שוויוני ונכון לכולם. השביתה ממלאכה היא חלק מבריאת העולם ואינה מבחינה בין איש ואישה, בין מבוגר לילד, או בין אדון ועבד. התלמוד כולו עסוק בחפירות בחוקים כדי להבין עד כמה הם כלליים וראויים ועד כמה פרטיים ועל כן זניחים. ״משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה‘ אלהיכם״ (ויקרא כ״ד). שויון בפני החוק הוא דרישה אלוהית – לא פחות.
אנטי סניץ׳ שני הוא עשיית משפט צדק. חוק, משפט או שופט שנגועים באפליה כלשהי (ואפילו אפליה של מידת הדין על מידת החסד) מסוכנת עד כדי פירור החברה כולה. במובן זה אף האדם הפרטי אם מלך ואם סנדלר, חייב לנקוט בעיקרון זה באופן מעשי ויום יומי. החל בבדיקה ושמירה על תקינות וכיול המישקל בחנות ועד חובת עדות אמת מוחלטת בבית הדין. ״לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד״ (דברים ט״ז)
אנטי סניץ׳ שלישי הוא שלטון צנוע שאינו מורש. פעם אחר פעם לאורך הנרטיב הישראלי אנו מוצאים את הביקורת על שליטים ושיטות ממשל שאינם משרתים את הערכים הגדולים של שויון חוק וצדק. משה, השופטים והנביאים לא הקימו שושלות ונחשבים כשיטה אידיאלית. על המלוכה המקראית ניתכים קיטונות של ביקורת מאלהים ומאדם. הכהונה הירושלמית הביאה לחורבן וחכמים שעשו דין לעצמם או ניסו להקים שושלות משפחתיות נכשלו. כדברי הנביא מיכה: ״עשות משפט ואהבת חסד והצנע חסד עם אלוהיך״ היא הוראת הקבע לשליט והדרך לקביעת שיטת השלטון הראויה.
אנטי סניץ׳ רביעית היא האחריות להקטנת הפערים בין קבוצות בחברה. רבות הן ההוראות לאורך כל מסורת המשפט העברי ליצירת מציאות כלכלית וחברתית ששואפת לשוויון. השוויון החברתי כלכלי אינו מוגדר כמציאות אפשרית. להפך הוא הנכון, בכל דור יהיו חזקים וחלשים, עניים ועשירים, מעוטי השכלה ומשכילים, אולם גלגל הוא שחוזר בעולם. היום אתה חזק ומחר חלש, היום חולה ומחר בריא. צמצום אי-השויון ואחריות הדדית אינה רק טובה לבטחון הקבוצה, אלא טובה לחברה האנושית כולה. דרך זו מעודדת ביטחון לעתידו של הפרט וצאצאיו.
החדשות הרעות הן, שהאלמנטים שתיארתי כאן אינם תרופה לריפוי אפליה וגזענות ממש כפי שתרופות נגד אלרגיה אינן מרפאות וכפי שרופא שיניים אינו מצמיח שיניים. זהו מצבו הקיומי של האדם.
ההתעוררות הציבורית בארה״ב שלאחר רצח פלויד הן חלק מהחדשות הטובות. כמו שימוש במשאף לאסתמה או בברשת שיניים – ציבור שמלמד, דורש ומקיים את האנטי-סניצ׳ים הללו בארץ אהבתו, יוכל עם הזמן, לסגור את הפערים ולבנות חברה שבה חיי כל האנשים חשובים ושווים.
