רגעים מחוץ לזמן – אבות פרק ה', ו

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְאֵלּו הֵן:
פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר,וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקִבוּרָתוֹ שֶׁלמשֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה:

07/12/2021
הרבה אילה שעשוע-מירון
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ה

הפרשנות המסורתית למשנה זו מתמקדת בהסבר לתופעות השונות שנבראו בערב שבת בין השמשות. פרשנות זו קושרת את 'פי הארץ' לסיפור קורח, את 'פי הבאר' למדרש על בארה של מרים, את השמיר לבניית בית המקדש ללא שימוש בברזל לשם סיתות האבנים וכן הכתב והמכתב שהם מעשה אלוהים מסתורי במעשה פיסול הלוחות והכתוב עליהן.

לפרשנויות אלה (שעיקרן אפשר למצוא בפירושי רבי עובדיה מברטנורא ובתוספות יום טוב), מוסיף הרמב"ם בפרשנותו למשנה תהייה נוספת, עקרונית. אם בערב שבת בין השמשות נברא הפוטנציאל של מעשה הנסים העתידיים, מה בדבר מעשה נסים נוספים שאנו לומדים עליהם בתורה ובנביאים, כמו למשל קריעת ים סוף או חציית הירדן בכניסה לארץ? הרמב"ם מבין שאין ברשימה זו של עשרה או ארבעה עשר תופעות שהן מחוץ לגדר הטבע לכסות את כל חריגות שקרו או שיקרו, ולכן טוען שעשרה אלה אינם ייחודים אלא בזמן בריאתם, בערב שבת בין השמשות, לעומת האחרים שזרעיהם נטמנו כבר בעצם ימי הבריאה, כמו למשל קריעת ים סוף שנקבעה כבר ביום השני לבריאה בעת התפצלות המים למים ושמים ועמידת השמש דום בגבעון במהלך היום הרביעי שבו נבראו המאורות.

תומס קהיל, בספרו 'מתת היהודים', גורס כי התנ"ך שינה את מהלך המחשבה האנושית על-ידי יצירת היסטוריה. עד לתנ"ך העולם נתפס כמעגל חוזר, כל פעולה שנעשית נעשתה קודם, כל פרט, היה חלק מן המעגל המחזורי. תפיסת העולם שמציע התנ"ך, בעקבות תפיסת ההיסטוריה שלו, מדברת על שינוי, טרנספורמציה, על מהלך התפתחותי. כאשר דבר אחד נובע מקודמו, מופיעה תנועה לינארית, אנושית, גנאלוגית, שפורצת את תנועת המעגל והמחזור האינסופי.

"היהודים היו הראשונים לפרוץ מחוץ למעגל… אפשר לומר בצדק שהרעיון שלהם הוא הרעיון החדש היחיד שנוצר אצל בני אדם… המילים הטובות ביותר שלנו: חידוש, הרפתקה, הפתעה, ייחודיות, ייעוד, זמן, היסטוריה, עתיד, התקדמות, אמונה, תקווה, צדק – כולן הן המתנות של היהודים".

(תומס קהיל, מתת היהודים, 1977)

תפיסה זו עומדת, בעיני, בקשר הדוק למסכת אבות. מסכת אבות משקפת ביסודה את התפיסה הגנאלוגית, התפיסה ההתפתחותית, שבה דבר נובע מדבר, דור אחד הולך ואחר בא, התורה שניתנה בסיני נמסרת מזקנים לנביאים, משתנה, מתקבלת מחדש בכל פעם, דור של חכמים קמים ומחדשים את ההבנה, את הלימוד, את המחויבות למאמץ מתמיד ללימוד ולתיקון מידות.

המשניות הפותחות את הפרק החמישי מהדהדות שוב את הרעיון של המשכיות: עשרה דורות מאדם עד נח, עשרה ניסיונות שנתנסה בהם אברהם, עשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים ואחר כך על הים.

כולנו חוליה בשרשרת הניסיונות והנסים.

אך משנה ו' בפרק החמישי עוצרת רגע את הרצף של רצף הדורות, מעכבת את שרשרת המסירה. רגע לפני שהסתימה מלאכת בראשית, רגע לפני שיצא העולם לדרך, רגע לפני שירד הערב על היום השישי, רגע לפני 'וַיְכֻלּוּ', העולם עצר רגע והשתהה, ואז, רגע לפני כניסת השבת נעצר הכל כדי לאפשר את בריאת המסתורין, בריאת האפשרות שבתוך מעשה הבריאה המתוזמן והמתוכנן והכמעט מושלם יתרחשו גם נסים: השמש תעמוד דום, הזמן יעצור מלכת, העולם יחסיר פעימה, ומהלך הדברים שמוליד דבר מתוך קודמו יוליד רגע יוצא דופן, רגע שאין לו הסבר, רגע שאינו תולדה של כל מה שקדם לו.

זו בעיני קסמה של משנה ו' בפרק החמישי: בריאת הפוטנציאל של דברים שיחרגו מן הסדר הנכון, מהמסלול הידוע מראש.

יש במשנה הזו הכרה בכך שלצד התוכנית יש את החריגות ממנה, ידיעה שלא כל תופעה ניתן יהיה להסביר. ולכן באה שעת הערביים, שעת בין השמשות בין שישי לשבת, השעה הקסומה שבה יוצאת הנפש לפגוש את השבת העומדת בפתח, לספר לנו שבתחום המטושטש של בין לבין נולד הפוטנציאל להתרחשותם של נסים.

דילוג לתוכן