על הקושי לשפוט – אבות פרק ד, ז

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר: הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא.
וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ:

07/12/2021
הרבה נועה מזור
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ד

תולדותיו: תנא בן הדור החמישי לתנאים, בנו של רבי יוסי, ראו המשנה הקודמת, את מרבית תורתו קבל מאביו וכמעט כל דבריו בענייני הלכה מסתמכים על דבריו. התגורר בציפורי והיה מבאי ביתו של רבי יהודה הנשיא. במסכת כתובות אנו לומדים על זהירותו כשישב לדון: אריסו היה נוהג להביא לביתו סל פירות בכל ערב שבת. פעם הביא ביום חמישי וכתשובה לשאלה מדוע הקדים אמר לרב כי מאוחר יותר עליו להתייצב לפניו לדין. ר' ישמעאל לא קבל את סל הפירות ופסל עצמו לדון. אחד מהמאמרים המפורסמים שלו: תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתווספת בהם, ועמי הארץ כל זמן שמזקינין טפשות נתווספת בהן. (שבת קנ"ב ע"א)

מתוך הפרשנות המסורתית: שבועת שואברטנורא: שאולי יחייב הדיין בעל דין להשבע ואיננו חייב בשבועה ויבוא לידי שבועת שוא. המאירי: שמא יחייבנו שבועה שלא כדין וישבע לשקר. גס רוחרבינו יונה: בעל גאוה שרוצה להראות לעולם את כוחו וחכמתו. תפארת ישראל: שמתוך גאוותו בוטח הוא בעצמו שאינו יכול לטעות.

 

התייחסותי: המשנה דנה בשתי התנהגויות אפשריות שונות של דיינים במשפט. מצד אחד – זה המרחיק עצמו מן הדין, ומצד שני, זה שרואה בפסיקותיו את חזות הכל. ואני רוצה לשאול, לא על הדיינים היושבים בבית הדין, אלא עלינו, השופטים אנשים בכל יום.

בתרבויות שונות קיימים ניסוחים שונים של אותו משפט – וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ (אבות ב', ד')  או בניסוחו המקסיקני של המשפט – "לעולם אל תשפוט אדם עד שתפסע שני ירחים במוקסינים שלו". כמה קל לראות אדם אחר מהצד ולהניח הנחות, לקבוע עובדות, לייצר עבור האדם האחר ועבורך מציאות, שרוב הסיכויים שבינה ובין המציאות אין הרבה במשותף. לשפוט ולהניח הנחות על א.נשים אחרות ואחרים, זה קל. להשהות שפיטה, ללמוד להכיר, לשמוע את הסיפור עד סופו, ולראות מציאות מורכבת זה יותר קשה. וגם אחרי שאנחנו מנסות לקחת אחריות זו על עצמנו, בסופו של יום, אנחנו חיים את המציאות שלנו, וגם השפיטה ששפטנו או לא שפטנו היא רק חלק מסיפור החיים שלנו שאנחנו לוקחות איתנו.

ובחזרה לדיינים – אם בחיי היום יום אנו נוטים לשפוט, תארו לכם שתפקידכן הוא לשפוט? שמחובתכם לתת פסק דין וגזר דין בסופו של המשפט? הרצון הבסיסי שלנו שיעשה משפט צדק, הוא טבעי בדיוק כמו התכונה שלנו לשפוט אנשים ואירועים בלי לדעת עליהם הרבה. להעמיד את עצמנו במקום בו תפקידנו הוא לשמוע מה אחרים אומרים ולפסוק בעקבות זה, הוא מקום מורכב. אפשרות ההתנהגות הראשונה במשנתנו, שלכאורה נדמית כראויה, יכולה להתפרש כהתרחקות  מהמחויבות. אם תפקידו הוא לדון – למה הוא מתרחק? גם אם התוצאות ההתנהגותיות והחברתיות של התרחקות זו הן חיוביות, האין זו גם מעילה בתפקיד? ואפשרות ההתנהגות השנייה – "רעה" אך מובנת – אני יושבת בדין כדי לדון. האם לא ראוי שיסמכו עלי ואסמוך על עצמי שאדע לדון כראוי? שפסק הדין שלי יהיה נכון והוגן? שהוראותיי יהיו בעלות משקל ותוקף?

קל לדון אחרים. קשה להיות דיין. למצוא את האיזון הנכון וההתנהגות הראויה, בה אני גם ממלאת את תפקידי וגם רואה את מי שעומד מולי הוא האתגר הגדול.

דילוג לתוכן