על הניסים – פרקי אבות פרק ה', משנה ה'

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ.
לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ,
וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם,
וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם,
וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,
וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה,
וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן,
וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים,
עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים,
וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם,
וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם:

07/12/2021
הרבה סטייסי בלנק
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ה

פעמים אחדות במהלך השנה אנו אומרים את תפילת "על הנסים" – "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ ולאמותינו בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה".  הנסים שאנו מברכים עליהם הם גדולים ונפלאים – כד שמן פלאי שמתמלא מאליו בחנוכה, גזירת שמד שבוטלה בפורים, וגם הנס של הקמת מדינת .  ישראל שעליו אנו מברכים ביום העצמאות.

ומהם הנסיים שמתוארים במשנה שלפנינו?  הנסים שמתוארים לאורך רוב המשנה הם מעשים יומיומיים וטבעיים שקשורים בעבודת בית המקדש – בשר שנשאר טרי ואינו מתקלקל, בית מטבחיים שבו נשמרת ההיגיינה, אש המזבח שעומדת בפני רוח ואש, ועוד.  התיאור במשנה שלנו הופך את היום יומי לנסי:  אם קיומה של שגרת בית המקדש לפי סדר וכללים קבועים מראש נראה לנו ברור מאליו, הרי שלאמתו של דבר, כך מספרת לנו המשנה, אין זה כך כלל ועיקר.  עבודת הקודש היא שברירית ומורכבת מפרטים רבים לאין ספור שבכוחו של כל אחד ואחד מהם לאיים על שלמותה.  אולי לא בכל יום אשה מפילה, חלילה, את ולדה בבית המקדש, ולא בכל יום הכהן חולם חלומות ארוטיים וחווה קרי לילה שפוסל אותו מלשרת בקודש, אך כל רגע ורגע יש אפשרות שמשהו מכל התמונה המורכבת הזו ישתבש.  עד כדי כך שהעובדה שבית המקדש בכל זאת מצליח לתפקד בהצלחה במרבית ימות השנה נדמית בעינינו כנס.

שלושת הנסים האחרונים המתוארים במשנתנו, לעומת זאת, יש בהם כבר באמת ממד נסי.  אפילו אנשים שעומדים צפופים בבית המקדש מוצאים לעצמם די מרווח כדי להשתחוות וכדי ללון בירושלים, ואיש מהם אינו ניזוק על ידי נחש או עקרב או שאר מזיקים נפוצים.  הנס הגדול ביותר בעיני הוא זה המתואר בשורה האחרונה.

וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם

המשנה אינה אומרת לנו שהמקום איננו צר, אלא רק שאיש אינו מתלונן על כך.  התנאים האובייקטיביים הם, ככל הנראה, מאתגרים ולא נוחים, אבל משהו באווירה משנה את טבעו של האדם, את הנטייה המתמדת לקיטורים ותלונות – ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום.

דילוג לתוכן