עיון חותם – משנת הסיום של מסכת אבות

חלפו שבע שנים בהם עמדו לנגד עיננו, מדי שבוע בתקופה שבין פסח לראש השנה, משניות מתוך מסכת אבות. הסדר היה מסורתי: במסכת אבות ששה פרקים וכל שבוע לומדים משניות מפרק אחר. הפרשנים היו רבות ורבני התנועה וגם כמה סטודנטים לרבנות, וכולם הציגו את תפיסתם ופרשנותם האישית. ידוע לנו כי לא מעט מחברי התנועה נכנסו לעיון שבועי זה וקראו בו להנאתם. כך צברנו, לאט, פרשנות רפורמית למסכת אבות.

08/12/2021
הרב ד"ר מיכאל מרמור והרב פרופ' יהוידע עמיר
< /svg>
מסכת אבות

 

אני תקווה שאנו מוכנים לעבור לשלב הבא וללקט את כל פרושי המשניות לכדי ספר. ואולי  לא ירחק היום ועל מדף הספרים הרפורמי יהיה גם פירושנו למסכת אבות, המסכת ההגותית היחידה במשנה.

חכמינו בחרו, כמשנה החותמת את לימוד ששת פרקי מסכת אבות, משנה הגותית ממקום אחר, ממסכת מכות. להלן התייחסות שנים מבחירי רבנינו – מורינו, מבית המדרש לרבנים בקולג' – המכון ללימודי היהדות שנה טובה לכולנו לכל בית ישראל.                                                                      הרב יהורם מזור – עורך

***

הרב פרופ' מיכאל מרמור

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְֹרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: (מסכת מכות פרק ג', משנה טז)

מה תפקידם של מילים אלה, שמקורן ככל הנראה מהמשנה בסוף מסכת מכות, בסיום מסכת אבות? הרמב"ם הציע הסבר הלכתי –  "ונהגו העם לאמרו בסיום הפרקים לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על האגדה." הסבר זה תמוה, כי כלל וכלל לא ברורה ההבחנה בין דברי ר' חנניא בן עקשיא לבין דברי חכמה רבים שיש למצוא במסכת אבות.

מה יש בדברים אלה שהתאים כל כך לרוח של מסכת אבות? המגיד מדובנא הביא משל: אדם צעיר ביקש מדודו לסייע לו להתבסס בעיר רחוקה כסוחר. הדוד שלח לו לקוחות רבים כל כך שבסוף הנער התלונן על עומס רב. "..דודו שמע את דבריו וימלא פיהו שחוק לאמר דע בני כי אני הסבותי זאת לך כי יראתי לאמר הנה המקום מקום תיאטראות וכל מיני תענוג ושחוק ואתה עודך עול בימים והייתי דואג עליך פן תתן עיניך על יופי הענינים ההם ותאבד כספך על מהתלות." הנמשל ברור: "לזה היתה עצתו יתברך להרבות עליו מצות רבות למען אשר בטרם יגמור מצוה אחת כבר יש לפניו מצוה אחרת שניה ושלישית ובזאת לא ישאר לו מקום וזמן לתור אחר ההבלים. " (ספר משלי יעקב, פרשת קדושים). ניתן לאפיין את הגישה הזאת כביהביוריסטית (התנהגותית) – מרוב עיסוק בתורה ומצוות אין זמן לסור מן הדרך. בלשון ספר החינוך: תפקיד העיסוק במצוות "כדי להתפייס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו, להטיב לנו באחריתנו."

פירושים חסידים נוספים פיתחו את הרעיון שעיסוק בתורה ומצוות יש בו כדי לשנות את חיי האדם, לאו דווקא כי הוא ממלא את כל שעות היום. רבי לוי יצחק מברדיטשב גרס שאין להבין את המילה "לזכות" כנגזרת מלשון זכות, אלא מלשון הזדככות. עיסוק בתורה ומצות גורם לטיהור האדם. ור' יעקב יוסף מפולנאה הבין את המילה "הרבה" כמורה על הגדלת הנפש ולאו דווקא ריבוי במספר הפעולות הנדרשות. הקב"ה הרבה לנו, הוי אומר: נתן לנו דרך להיות יותר ממה שאנחנו, ובכך להגדיל תורה ולהאדיר.

גם בימינו אנחנו חיים על הגבול בין פירושים ואפשרויות. האם חיי תורה מביאים זכות, או האפשרית הזדככות? האם העיקר להרבות בפעולות של מצווה, או לתת למצוות שמתקיימות בכוונה ובתשומת לב לגרום להרחבת השכל, הלב והרוח?  מסכת אבות מהדהדת בכל דור כקריאה להתמודדות ערכית ומוסרית עם שאלות היסוד של החיים. גם אם רצונו של היושב במרומים נשגב מבינתנו, מי יתן ורצוננו שלנו יהיה לזכות ולהזדכך, להגדיל תורה ולהאדיר.

  • הרב פרופ' מיכאל מרמור הוא פרופסור למחשבת היהדות בקולג' בירושלים.

 

***

הרב פרופ' יהוידע  עמיר – פרשנות והרהור בעקבות דברי המשנה

"מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה'. רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע. ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיהו מב, 19-21).

מן ההקשר עולה, להבנתי, בבירור שמדובר ב"עבד ה'", משולם, החפץ את ה' למען צדקו. אשר על כן הוא, העבד, מגדיל תורה ומאדיר. מדובר אפוא במעשה אנוש, מעשה הנעשה לפני האל ומתוך חפץ להידבק בו ולעגן בכך את צדקו של האדם. חנניה בן עקשיא, ובעקבותיו כל מסורת הפרשנות היהודית, מפרשים אחרת. לשיטתם, ה' הוא זה החפץ, למען צדקו שלו; ועל כן הוא, נותן התורה, מגדיל ומאדיר אותה. מבחינה לשונית זהו פירוש מוקשה מאוד, שהרי המילה "חפץ" נשארת תלויה באוויר. במה חפץ האל למען צדקו? מבחינה דתית היא נוחה מאוד. האל, שוזר חנניה בעקבות קריאתו את הפסוק, מרבה תורה ומצוות לישראל, משום שהוא רוצה לזכות את ישראל.

עלינו מוטלת המשימה לאחוז בשתי הפרשנויות, לגשור לגשר מעליהן. מצד אחד – זו המבקשת לראות בתורה ובמצוות פרי התגלות אלוהית, ביטוי לרצון אלוהי. מצד שני – ההבנה שהתורה כולה, המצוות מראשית ועד אחרית, אינן יכולות להיות אלא פרי הניסיון האנושי לחיות לפני אלוהים, ביטוי לחפץ הגדול שלנו לממש את תביעת הצדק המפעמת בנו. בלא התודעה שיש בתלמוד-התורה מזה ובמעשה המצווה האנושי מזה משום מפגש אמתי עם האל, תאבד היכולת לקדש את חיינו. בלא ההבנה שכל זה מעשה ידינו הוא, לא נוכל לאחוז באחריות לבחור בטוב, לרחק מרע, לשלב דבקות במסורת-הדורות עם מחויבות לבקר מסורת זו ולברור מתוכה. רק מכוחה של אחיזה בשני קטבים אלה – אפשר ונהיה עבדי ה', שותפים בתיקון עולמו-עולמנו על ידי הרבייה תורה ומצוות, שלום וצדק.

 

  • הרב פרופ' יהוידע עמיר הוא פרופסור למחשבת היהדות בקולג' בירושלים.
דילוג לתוכן