עושר ועוני בלימוד התורה – אבות פרק ד' משנה ט'

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר. וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי:

07/12/2021
הרבה גילה קן
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ד

רבי יונתן שאת דבריו מביאים לנו במשנה זו, היה תנא בן הדור הרביעי (כלומר, חי אי שם במאה ה-2 לסה"נ) ותלמידו המובהק של ר' ישמעאל. אמירתו כאן במסכת אבות היא הופעתו היחידה במשנה, למרות שאנו מכירים אותו מכתבים אחרים (מכילתא על ספר שמות וספרי על במדבר – שהם ספרים מבית מדרשו של ר' ישמעאל)

דבריו של רבי יונתן הם לכאורה פשוטים, המשנה מחולקת לשניים, ורבי יונתן מציב האחד מול השני שני מצבים הפוכים כביכול – מציאות של עוני ומציאות של עושר. ולימוד התורה משתקף מולם. מה הוא מלמד אותנו?

כל מי שמקיים זמן לתורה גם במצבים של עוני, הרי שבסופו של דבר יזכה ללמוד אותה מתוך עושר. וכהשלמה הוא מציין בפנינו גם שכל מי שמבטל עיסוקו בתורה מפאת עושרו ועסקיו המרובים (שמרוב עסקים אין לו פנאי לתורה) הרי שסופו שגם בזמנים של עוני לא יזכה ללמוד / לקיים תורה.
האם מדובר כאן בשכר ועונש? נדמה שחלק מהפרשנויות המסורתיות ראו כאן רמז או אפילו אמירה ברורה לשכר ועונש – שכל מי שטורח על לימוד תורה, סופו שיגיע לחיי רווחה (כפרס על הלימוד) ואילו מי שמבטל  זמן עיסוק בתורה על מנת להתרכז בעסקיו, סופו שיתדרדר לעוני , ולא יזכה להנאה מלימוד.
יש שראו במשנה זו תיאור להלכי רוח, לאופי של אנשים שונים – יש את אלו שגם בעיתות מצוקה לא שוכחים למלא רוחם בלימוד ולא שוקעים רק בחיי שעה. ולעומתם יש כאלה שגם אם כביכול מצויה רווחה בחייהם,הרי שהם חיים מתוך חוסר זיקה לתורה ולאלוהות.

אם ניקח לרגע את הגישה הרואה במשנה איזה תיאור להתנהלותנו בעולם, הרי שיש כאן מצד אחד אדם שחי מתוך תודעת עושר, ולעומתו אדם שחי מתוך תודעת עוני (והמילה "סופו" כביכול רומזת לי על הירידה ל"סוף דעתו"). תלמוד התורה או קיומה של התורה היא כעין מראה שמעמידים לנו אל מול הנשמה שלנו, ומראת התורה הזו עוזרת לי להבחין האם אני מתנהלת בעולם בתודעת עוני או בתודעת עושר. היכולת "לנוח" מהעמל האינסופי, (והרי הוא תמיד אינסופי…) ולהקדיש פרק זמן מסוים לתורה ולמה שנשגב, מהווה ביטוי לתודעה של עושר, כלומר לתפיסה שהעולם בסופו של דבר נדיב אלי ובעצם נדיב אל כל הבריאה. תודעת עוני, לעומת זאת, היא תודעה של חוסר ותפיסת המציאות כאילו אף פעם אין מספיק. תפיסת מציאות לפיה אני חייבת לעמול כל הזמן מכיוון שאם אפסיק ולו לרגע, הרי שהכל יתמוטט סביבי ולא יהיה לי מספיק (מספיק מה()

קיומה / לימודה התורה, הוא נייר לקמוס שעוזר לנו לבחון עד כמה אנחנו מסוגלים לשחרר ולהקדיש חלק מהזמן שלנו גם למה שאינו "מעשי", "רווחי", "הגיוני". לימוד התורה, על נגזרותיו הרבים  והמגוונים (לימוד לשם לימוד, העמקה במדעי הרוח, במדעים גבוהים, בהתבוננות בעולם שסביבנו) הוא מעין רגע של "שבת" לנשמה. זוהי עבודת האלוהות במובן העמוק ביותר שלה, זניחת המחשבה המופרכת שכל מטרתנו כאן בעולם היא יצירת כסף והנעת הכלכלה המקומית / עולמית.
אז יכול להיות שרבי יונתן פורש בפנינו חזון של חיי כלכלה אחרים, כאלה הרואים את מדד האנושיות והאושר שלנו לא רק ביכולת ההתפרנסות של כל אחת ואחד, אלא ביכולת שלנו לאפשר לעצמנו לעצור ולהקדיש זמן ללימוד לשם לימוד. כאן טמון האושר האמיתי.

דילוג לתוכן