מה יהיה בסופנו? – אבות פרק ד' משנה ד'

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם.

07/12/2021
הרב עודד מזור
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ד

תולדותיהם: אין מידע לגבי ההיסטוריה של רבי לויטס. מאמר זה הוא היחידי המצוטט בשמו.

רבי יוחנן בן ברוקא  תלמידו של רבי יהושע בן חנניא וחברו של רבי אלעזר חיסמא. תנא בן הדור השלישי, חי במאה השנייה.

מתוך הפרשנות המסורתית: בבלי, חגיגה ט"ז ע"א לגבי בסתר…ובגלוי: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו…ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. מחזור ויטרי: שעבר עבירה בסתר, שאילו היה עושה אותה בגלוי, היה בה חילול השם, כגון שהוא תלמיד חכם שהבריות למדים ממנו. רבי דוד הנגיד, בנו של רבי אברהם בן הרמב"ם, בפירושו למסכת אבות "מדרש דוד") על משנה זו: "וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה "אוי לרבנות שמקברת את בעליה" (פסחים פ"ז ב') רוצה לומר אוי להתרברבות וההתגדלות לפי שהיא קוברת את בעליה, ואמרו חז"ל שכל מי שיש בו התגדלות וגאוה יחשב עליו כאילו עובד עבודה זרה וכפר באלוהיו ולא יזכה לתחיית המתים וכאילו עשה כל העבירות ואחריתו ילקה בצרעת, והשכינה מקוננת ומיללת עליו." בבלי סוטה ד' ע"ב – ה' ע"א: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר-יוחאי כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה… ורבי יוחנן דידיה אמר כאילו כפר בעיקר… ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער… ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח השכינה מיללת עליו שנאמר "וגבוה ממרחק יידע" (תהלים קל"ח ו')", ערכים ט"ז ע"א "על ז' דברים נגעים באים על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח וכו'".

התייחסותי: מצד אחד – כולנו נסיים את קיומנו באותה צורה, הקו מוליך אל אותה נקודת סיום, אין טעם לקוות לפרידה אחרת מן העולם – הגופות של כולנו ישמשו מזון לתולעים.

מצד שני – יש סוף ויש סוף. יש מי שיצא מן העולם מוכתר בתואר 'מקדש  שם שמים' ויש מי שמן השמים יפרעו ממנו בפני-כל על היותו 'מחלל שם שמים', ברבים או ב-ד' אמותיו, בכוונה או בטעות. (האם יש גם אפשרות שלישית? האם אפשר לא לקדש שם שמים ולא לחללו? האם לא לקדש משמעו לחלל, לא לחלל משמעו לקדש? האם אפשר להישאר ניטראלי?).

שתי אמירות במשנה אחת, שתיהן נאמרו על-ידי חכמים שחיו בארץ-ישראל בתחילת המאה השנייה לספירה ולא זכו להנצחה יתירה בספרות חז"ל. ובכל זאת, שניהם עוד עימנו כאן – כנראה שיש 'קידוש השם' כלשהו בדבריהם שזיכה אותם בחיי-נצח על-אף כליון הבשר.

מדוע בחר עורך המשנה לחבר את דבריהם של שני החכמים במשנה אחת? מהו החיבור ביניהם?

ומה מקורן של ההתרברבות, ההתגדלות והגאווה? בהמשך דבריו מונה רבי דוד שבע סיבות המביאות את האדם לתפיסת עצמו כעליון על אחרים וכתוצאה מכך להתנהגות גאוותנית:

  1. היופי 2. הכח והגבורה 3. היחוס  4. "ריבוי הרעים ומתכבד בהם ויאמר שהם יועילו לו במצוקתו"
  2. העושר וריבוי הנכסים 6. תפקיד רם 7. התכבדות בחוכמה.

 

כלומר, יתרונות בתחומים מסוימים עשויים להוביל את האדם למחשבה המוטעית שהוא שונה, שהוא מעל לחוקי החברה והבריאה. הוא מערער על השוויון בין כל בני-האדם (ובעצם בין כל היצורים החיים, אם כי בעלי-החיים והצמחים אינם לוקים בגאווה). הגאווה נובעת מכך שהאדם שוכח את מעמדו כבשר-ודם שיסודו מעפר וסופו לעפר ואף מעבר לכך – מכחיש עובדה זו. שכחה-הכחשה זו כוללת בתוכה גם התעלמות מכך ש"תקוות אנוש – רמה" היא דרכו של עולם לגבי כל אדם (ושוב, גם כל יצור חי אחר). זהו חילול שם שמים, פגיעה בעליונותו הבלעדית של ה"דבר" היחיד שהוא מעל לזמן ולחוקיו – האלוהות. אם לא רק האל עליון, עשויים אנשים מסוימים להחשיב עצמם לעליונים, מעל לחוקי העולם ומעל לבני-אדם אחרים.

הפירעון אינו אלא תיקון, השבת האדם אל מקומו: אם העמדת עצמך כעליון על בני-אנוש אחרים, נהגת בסתר או בגלוי כאילו אחריתך שונה, שכחת או הכחשת ש"זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה' א') – מהלך חייך ומותך ישיבו אותך אל מקומך הראוי כאדם, ככל אדם שנברא בצלם אלוהים.

אך דבר מה נוסף משותף לדברי רבי לויטס ורבי יוחנן – אצל שניהם העולם-הבא אינו מוזכר, אינו מעלה (לשמים) ואינו מוריד (לשאול). הסוף הוא סופו של הגוף ואין חיים אחרים לקוות אליהם; אם יש עונש הוא בגלוי, בעולם-הזה, ואין דחיית-פרעון. לא על חילול השם. כי אין דחיה של המוות ואין דרך להסתירו. במשנה זו גם אין רמז ל"בפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון? בפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (ג' א'), בודאי שלא כמשפט שלאחר המוות. המחשבה שבחיים שלאחר המוות יתרחש משהו אחר, ששם יש תקווה לגמול אחר, ששם מובטח לך משהו שאחרים לא יזכו בו, יש בה מידה לא פחותה של גאווה. ייתכן שהעולם הזה דומה לפרוזדור (ראו להלן במשנה ט"ז), אך אין לנו דבר מלבד פרוזדור זה. עונש או לא, זה יקרה בעולם הזה. ובכל מקרה, בסוף רימה.

דילוג לתוכן