לראות את היופי – מסכת אבות, פרק ג', משנה ז'

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְּׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.

07/12/2021
הרבה גליה ריבה סדן
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ג

תולדותיו: למרות הנאמר רוב הגרסאות מיחסות משנה זו לרבי יעקב בן קורשאי שהיה רבו של ר' יהודה הנשיא.

מתוך הפרשנות המסורתית: ברטנורא על מה נאה…: שכן דרך הולכי דרכים לדבר במה שרואים בעיניהם. המאירי על כאילו מתחייב בנפשו: והטעם שטבעו של אדם נמשך אחר ההבלים והשיחות הבטלות ויימשך ממנו בזה עד שיפרוק עול תורה לגמרי.

התייחסותי: מדוע? ומדוע בחריפות כזו – "כאילו מתחייב בנפשו"?! מה הטריד את רבי שמעון (או את רבי יעקב, בנוסחים אחרים), עד כי איים על תלמידיו שהפסקת העיסוק בדברי התורה תעלה להם בחייהם?

מסע ההתחקות אחר תשובה לשאלה זו לוקח אותנו אלפיים שנה אחורה, לאמצע המאה השנייה בארץ ישראל. הימים הם הימים שלאחר החורבן, דור שראה בעיניו את חורבות המקדש ועושה ככל יכולתו לשמור ולשמר את עם ישראל ומורשתו. דרך אפשרית אחת הייתה כינון מחדש של הבית, כפי שניסו לעשות בר כוכבא, חייליו ותומכיו. דרך זו, כידוע, לא צלחה. חז"ל דבקים, אם כן, בדרכם שלהם – דרך שימור התורה. כל אמצעי כשר לשמר את התורה, את המנהגים, את ההלכות, המצוות. כל אמצעי. משנתנו מאיימת שתלמיד חכם שלא יקפיד על שינון בלתי פוסק של ההלכה, שיעז לתת לבו להסחות דעת כגון יופיו של הטבע, מתחייב בנפשו. אפשר להסכים עם הגישה החינוכית הזו ואפשר שלא להסכים עמה, אך ברור הוא כי מדובר באנשים החרדים חרדה אמיתית לגורלו של העם, וחוששים שאם לא יעמדו על המשמר, ולו רק לרגע, יתפרק הכל, יימחה מעל פני האדמה, והעם היהודי ומורשתו יחדלו להתקיים. ח"נ ביאליק, כציטוט ששמע מאחד העם, כתב על משנה זו: "בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה, מבין השיטין, המיית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עם "הולך בדרך" ואין בידו מִשֶּׁלו אלא ספר, וְשֶׁכֹּל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו בנפשו הוא". אך דומה שביאליק מדבר מתוך המיית לבו-שלו, שכן משנה זו נכתבה בארץ ישראל, על יופייה היא מדברת, ולא על קשר ל"אחת מארצות מגוריו" של היהודי הנודד. אם כך ואם כך, אכן, המשנה משקפת חרדה לגורלו של העם.

אך שינון התורה איננה הדרך היחידה לשמור על ייחודו של העם, על הברית בינו לבין אלוהיו. ואכן, לא כולם הסכימו עם דעתו של בעל משנה זו: מהתלמוד ועד א"ד גורדון, דרך הרמב"ם ורבי נחמן, היו רבנים שראו בטבע את הדרך להגיע לקב"ה, להתעלות הנפש, לקדושה ורוחניות, לביטוי זהותם כבני אדם וכיהודים. ר' יוסף לייב בלוך (ישיבת טעלז, ליטא, המאה ה-20) (בביאורו "שעורי דעות חלק א') למשל, כתב כך: "דרך האדם הגדול הוא שיחיה בכל כוחותיו ושיהיה ער ומרגיש את הכל. כי אל לו לבטל את רגשותיו […] מתפעל ומתרגש בראותו מחזה טבע נהדר ובשמעו ניגון נעים, ובראותו בריאה נאה ביותר ובא לידי התפעלות […] והוא יודע להשתמש ברגש זה לתכלית הנשגבה – להכרת הבורא. ולא רק שאין זה מזיקהו ומורידהו ממעלתו, אלא אדרבא, הוא מרומם את זה הרגש ומתרומם איתו, להתבונן על ידו בכוח השם וגדולתו."

דרכים רבות לנו אל הרוחניות. דרכים רבות לנו לבטא את הקשר שלנו אל הבורא, להביט בפנימיותנו, לכונן חיים יהודיים. יש שימצאו התעלות הנפש בריקוד, במוזיקה, בשירה. יש שהתפילה היא עבורם שעה של חשבון נפש. ויש שהמיית הים, רשרוש הרוח בעלים, תבנית העננים בשמיים או יופיו של פרח ממלאים את לבם פליאה, קדושה והתעלות. ראוי לכבד כל דרך. ראוי לאפשר כל דרך. ומעל לכל – ראוי להותיר מקום לביטויים של רוחניות, כמו-גם לקשר אל הטבע, בחיינו.

דילוג לתוכן