לימוד ושינון – מסכת אבות פרק ג, משניות ז-ח

רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר, תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (דברי הימים, כט) כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְּׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ

רַבִּי דּוֹסְתַאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְּׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד'), רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְּׁנָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים ד') וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶּׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ

07/12/2021
הרבה סטייסי בלנק
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ג

בחרתי להתייחס לשתי המשניות האלה יחד.  שתיהן מדגישות את החשיבות הלימוד, או ליתר דיוק השינון – פעולת החזרה על החומר שלמדת שסביר להניח שחומר הלימוד שמדובר עליו הוא תלמוד תורה.

משנה ז' בשם רבי אלעזר, שהיה תלמידו של רבי יהושע בן חנה וחברו של רבי עקיבא, מתחיל עם אמירה על החשיבות של נתינת צדקה, אבל ממשיכה בהוראה, שמי שמזניח שינון תורה שאלהים נתן לעם ישראל אפילו כדי להתפלא מהעולם שאלהים ברא עושה דבר חמור.  משנה ח' בשם רבי דוסתאי, תלמידו של רבי מאיר, מורה שהדין הוא גם כן חמור עבור מישהו ששוכח את מה שהוא למד.

במשניות אלו הרבנים מביאים לתשומת לבנו את דעתם שלא רק שלימוד הוא דבר חשוב, באותה מידה חשוב לשמור על הידע שקנית.  זה לא מספיק לשבת בהרצאה ולהקשיב.  חכמה אמיתית היא באה לידי ביטוי כשאתה מפגין שאתה משתלט על החומר ומפנים את הפרטים.  אפשר לומר שהם לא רואים שום ערך בלימוד בלי הפנמת החומר.

המשניות האלה על פניהן נראות כמייצגות גישה קיצונית.  במשנה ז' אפשר להבין שרבי שמעון מציע להתנתק מהעולם – על האדם להיות כל כך שקוע בלימודיו שהוא צריך להמשיך ללמוד אפילו כשהוא הולך בדרך והוא אמור להתעלם מהעולם מסביב ולמנוע ממנו לחדור לתוך תודעתו.  ורבי דוסתאי מפרש את הפסוק מספר דברים "שמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים" לומר ששכחה מסירה ממך את שמירת הגוף ממוות.

אבל, אם אני מתעלמת מאיום המוות ומנסה להבין את רוח דבריהם, אני כן מקבלת ערך ליישום בחיי: לימוד אמיתי הוא עיבוד החומר הנלמד שמתרחש בתוך כל אדם.  יכול להיות שיש מורה מרתק שמלהיב את התלמידים וההרצאות שלו תמיד מפוצצות בתלמידים שרוצים לשמוע את תורתו.  אבל ההוראה שלו ריקה אם בשיעור הבא אין אף תלמיד שיכול לענות לו על מה שלמדו בשבוע הקודם.  אנחנו רגילים לומר שהדבר הכי מרכזי בחינוך זה מורה טוב, האמת היא שהדבר הכי חשוב הוא המאמץ הפעיל שלנו לשמור על הידע.  כי אם אנחנו שוכחים, איך נעביר אותו הלאה?  אם נשכח, האם הידע עדיין קיים בעולם?  הרי, ידע קיים בעולם רק בזכות העברתו מאדם לאדם.  לכן, המשניות מזכירות לנו את האחריות שלנו לשמור ולהעביר ידע.  היכולת של בני האדם לחשוב, ללמוד, לעבד חומר חדש, ולהשתמש בו כדי להתקדם ולהתפתח מבדילה אותם משאר היצורים בעולם.

שמא נחשוב שהרבנים הם אכן קיצוניים ולא שפויים (אפילו היום, תדעו לכם שיש רבנים שפויים ולא כולם קיצוניים!), משנה ח' מסיימת עם rאמרה מרוככת.   המשנה אומרת שמי ש"תקפה עליו משנתו, אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו."   המפרשים מבינים "תקפה עליו משנתו" לומר שהלימוד היה קשה מדי עבורו אם בגלל גיל המתקדם שלו או הוא אדם עם רמה האינטלקטואלית נמוכה, בתנאי שהוא התאמץ, ובכל זאת לא מצליח לתפוס את החומר.  ואם כך, אין להאשים אותו בהזנחת לימודיו.

אני אדם שהכל מעניין אותי – תלמוד תורה, ספרות פנאי, אופנה, סריגה, רכיבת אופניים, טניס, אסטרונומיה, גסטרונומיה, פסיכולוגיה, שירה, מוזיקה, נגינה, ועוד ועוד.  המשניות האלה גורמות לי להרהר, שאולי רצוי היה עבורי, לבחור תחום אחד או שניים, ללמוד אותם היטב, לשמר ולעבד אותם, מאשר להתפזר לכל מיני כיוונים – לפי הביטוי: תפסת מרובה לא תפסת.

דילוג לתוכן