כשהחכם הופך לצדיק – אבות פרק ו' משנה ח'

רַבִּי שִׁמְעוֹן (בֶּן יְהוּדָה) בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי: הַנּוֹי וְהַכֹּחַ וְהָעוֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד וְהַחָכְמָה וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה וְהַבָּנִים – נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר: עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא (משלי טז, 31). וְאוֹמֵר: עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם (שם יד, 24). וְאוֹמֵר: עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָּנִים, וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם (שם יז, ו). וְאוֹמֵר: תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כּוֹחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה (שם כ, 29). וְאוֹמֵר: וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד (ישעיה כד, 23): רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, אֵלּוּ שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים לַצַּדִּיקִים, כֻּלָּם נִתְקַיְּמוּ בְּרַבִּי וּבְבָנָיו:

08/12/2021
הרב קובי וייס
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ו

התנא ר' שמעון (בן יהודה) בן מנסיא חי בסוף המאה השנייה לספירה. בן דורו של רבי יהודה הנשיא, עדותו  במשנתנו: "כלן נתקימו ברבי ובבניו" הינה עדות חיים.

במרכזה של המשנה מופיעה רשימת "מתנות" שאדם יכול לזכות בהן בעולם הזה. יופי, עוצמה, עשירות, כבוד, חכמה, אריכות ימים ובנים. באגדות רבות נדרש האדם לבחור בין חלקם, נדיר למצוא מי שזוכה בכולן.
המפתח להבנת המשנה טמון בהבחנה שבין צדיקים וחכמים. חכמים הינו הכינוי של התנאים את עצמם, כאשר רק למעטים מהם ראויים לתואר צדיק.

הגאון מווילנה מדלל מהרשימה במשנה את החכמה, האדם שעליו מדברים במשנתנו הוא החכם עצמו.
[כך גם מיישב הגר"א את הסתירה החשבונית בין הרשימה (המכילה במקור שמונה תכונות)  לבין "שבע המידות" שמצא בה רבי שמעון.]

בסיומה של  המשנה מסכם רבי שמעון בן מנסיא כי אלו המידות ש"מנו חכמים לצדיקים". רשימת התכונות המופיעה בתחילת המשנה נאה לצדיקים שבין החכמים ולעולם כולו.

ניתן אומנם להבין את רשימת המעלות הנאות לצדיקים כתכונות שנחוצות להם להגיע לדרגת הצדיק. רק מי שיש לו נוי יכול להתהדר בכיבוש היצר המיני שלו, רק מי שיש לו כוח יכול להתהדר ביחס חומל לחלש. העושר "שמור לבעליו לרעתו" ולכן רק צדיק אמיתי מצליח לעמוד בפיתויו, וכן הלאה.

אולם ההוכחות שטורחת המשנה להביא לכל המעלות יכולה לרמז שתכונות אלו אינם רק אמצעי להגיע לדרגת צדיקות אלא גם מתנות/כתרים הניתנים למי שהגיע לרמה זו. כפי שפותח רבי מאיר את הפרק שלנו: "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה", כפי שמצהירה המשנה הקודמת לשלנו: "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא", כך גם במשנה שלנו מחפש רבי שמעון רמזים בכתבי הקודש לזיהוי מי שניתן לכנותו "צדיק" מתוך הנחה שהצדיק זכה למתנות רבות בעבור צדקותו.

מיקום המשנה שלנו בפרק העוסק כולו בקניין התורה ובוודאי המשנה הקודמת  שהחלה לעסוק בתוצאות החיוביות של קיום התורה כמו חן, עושר וכבוד מחדדים  שהגדרת הצדיק במשנה היא במעבר  כל  ארבעים ושמונה משוכות קניני התורה וקיומה המפורטות במשנה ו', בזהירות מעשיית חטאים, ריבוי בקיום המצוות ובאופן כללי מי שדבק בתורה ובקיומה באופן מושלם.

בנוסף הצדיק כשמו כן הוא, עוסק בצדקה. משום כך הביטוי במשנתנו נאה לו ונאה לעולם, שכן העולם חייב ליהנות מקיומו של הצדיק. אכן הפסוק הראשון המגויס להוכחת טענות רבי שמעון בן יוחאי אומר: "בדרך צדקה תמצא".

לאחר הבנת מפתח פרשנות זה, ניתן לראות במשנה חלק ממערך שלם של יחס לצדיקים המופיע במשנת חז"ל. הצדיק הוא כמובן חכם ולכן אין צורך למנות זאת בתכונותיו, החכם אינו בהכרח במעלת צדיק, משום כך חכמים מונים שבע תכונות המזהות חכם "רגיל" לצדיק, תכונות הנאות לו ומשום כך לעולם. שיאו של המערך הוא הכתרתו של רבי יהודה הנשיא בתואר צדיק כחלק ממאמץ  להצדיק (צדיק) את היותו אבי התורה שבעל פה.

ראשית טוענת המשנה כי הצדיק נאה לו ולעולם. הזכויות שמקבל הם אישוש לצדקותו האמתית המאופיינת על ידי "נאה לצדיקים ונאה לעולם", ביטוי המקביל   ל"טוב לשמיים וטוב לבריות".

כפי שמצאנו במקור אחר: "טוב לשמיים ולבריות – צדיק טוב , טוב לשמיים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב"      (קדושין מ א).

רבי יהודה הנשיא עצמו נשאל: "רבי, מי גדול? העולם או הצדיק?" והשיב: "הצדיק. למה? כשילדה יוכבד את משה היה שקול כנגד כל העולם כולו. וכי היכן מצינו, שהיה משה שקול כנגד הכל? שנאמר: "כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל", ואומר "אז ישיר משה ובני ישראל" ואומר "לא קם נביא בישראל כמשה".    (מכילתא דר"י שירה פ"ט)

הצדיקים לעומת החכמים מועטים, מספרים שונים ניתנו בחז"ל על מספר הצדיקים הקיימים בעולם בזמן נתון, המפורסם ביניהם הוא ל"ו, שלושים ושש. לעיתים אפילו קיים רק צדיק בודד, צדיק יסוד עולם, כזהו מרמזת המשנה, רבי יהודה הנשיא.

בתשובתו לא הצביע  רבי על  עצמו כגדול מהעולם אלא נקט צדיק באופן כללי, כאשר ההוכחה שנקט הייתה ממשה רבינו. במשנתנו מעיד  לנו רבי שמעון בן מנסיא שרבי עצמו ענה לכל התכונות הנדרשות, עבר את כל משוכות קניין התורה, הינו צדיק יסוד עולם והוא ראוי להנחיל לנו את התורה שבעל פה.
שלשלת מסירת התורה שהחלה במשנה הראשונה בפרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני", משה השקול כנגד כל העולם, שהעולם כלו התנאה בתורה בכתב שהוריד, מסתיימת במשניות האחרונות של פרקי אבות ברבי יהודה הנשיא, השקול אף הוא כנגד כל העולם, מנחיל התורה שבעל פה.

בכך באה לסיומה מטרת העל של מסכת אבות, החיבור המושלם שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. המשנה שלנו סוגרת מעגל שלם; מצד אחד מבוצעת במשנה האדרתו של רבי יהודה הנשיא והשוואתו המרומזת למשה, כהצדקה להחלטה הנועזת שנקט להעלות את התורה שבעל פה על הכתב וליצור את המשנה ומצד שני נוצרת במשנה מסגרת היסטורית ממשה רבינו ועד רבי יהודה הנשיא כשני צדיקי עולם הראויים להקנות ול"הנות את העולם" בתורת סיני, אותה תורה שקיבל משה וכתב את בסיסה ורבי יהודה הנשיא השלים את פרשנותה.

דילוג לתוכן