חיי אדם – אבות ה׳, כ״א

הוּא הָיָה אוֹמֵר: בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה,בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה,בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵתוְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:

08/12/2021
הרב עפר שבת בית-הלחמי
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ה

תולדותיו:   הדברים כפי שהם לפנינו מייחסים אותה ליְהוּדָה בֶּן תֵּימָא. תנא קדום זה, מופיע רק מעט ואין אנו יודעים את זמנו ומעשיו. מקובל עלינו שמשנה שפותחת במילים ״הוא היה אומר״, מיוחסת לחכם שדיבר קודם לכן. משנה כ׳ במסכת אבות מסתיימת בברכת סיום ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה'…״. מתוך כך, וסיבות נוספות, מקובל לראות את משנתנו (ואילך וכל פרק ו׳), כתוספת למסכת המקורית. למרות עדות מימי הגאונים שמיחסת את משנתנו לתנא שמואל הקטן.

מתוך הפרשנות המסורתית:    פרשנים חשובים כרב עובדיה מברטנורא (ירושלים סוף המאה ה15), הרב שלמה עדני (תימן וחברון סוף המאה ה16), ורבי גרשון יום-טוב ליפמן הלר (אירופה ראשית המאה ה17), עסקו במציאת ציטוטי מקרא ותלמוד שיעגנו ויבארו את מסורת הזמנים הזו. אחד המקורות החשובים שהם מזכירים הוא דיון מרתק במסכת כתובות (דף נ. ורש״י והתוספות שם) על חובת חינוך הבנים.

התלמוד מעיד שאחת מתקנות התנאים לאחר החורבן הייתה חובת האב בחינוך בנו. עד גיל שנים עשר על האב ללמד ולאחריו על האב לדרוש את קיום הלימוד, בלשוננו, גיל המצוות.

האמוראים מציינים את גיל שש לתחילת הלימודים במקרא ומתלבטים האם יש יתרון, או חיסרון, ללימודים בגיל צעיר מזה. הגמרא גם מזכירה, אולי בהכרות עם משנתנו, את גיל עשר ללימוד המשנה ואת גיל שתים עשרה לבת ושלוש עשרה לבן כגיל המצוות.

במקום אחר (בבא בתרא כ״א.) משבחת הגמרא את הקמת מערכת החינוך הציבורית היהודית בשלהי בית שני: ״אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא, נשתכח תורה מישראל. שבתחלה מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה… ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן [ללמוד] כבן שש כבן שבע״. הפרשנים המסורתיים מעדיפים הרמוניזציה שמוכיחה כי אין למעשה הבדלים בין הדעות והזמנים השונים. יש להניח שלחכמים היו סיבות פדגוגיות, כלכליות וספרותיות לשונות. מבחינתנו, הדגש המשותף לכולן הוא על שני יסודות בלתי מעורערים של התרבות הישראלית כולה – השכלה ואחריות.

התייחסותי:   ניכר שהמשנה מנסה להקיף בצורה ספרותית את הסדר הטבעי של חיי האיש מלידה ועד מוות ולקבוע בהם סימנים, בעיקר בכפולות החמש. ניתן לחלק את הדברים לשלושה: שלב הלימוד והצמיחה עד החתונה; שלב הפרי והפעולה בעולם עד הזקנה; ושלב הקמילה לאחר חיים מלאים וארוכים. במובן זה טבענו האנושי אינו שונה מזה שהיה בראשית ספירת השנים.

משנתנו אינה פותחת בלידה, בהנקה או בברית המילה אלא בחינוך. כל השליש הראשון במשנתנו ובחיי האדם, מכוון לבסיס חיי הפרט, חיי המשפחה וחיי העם. הצלחתו של אדם בחייו קשורה ישירות לשני תנאים מקדימים והם: תורה (מקרא, משנה ותלמוד) ומצוות  (מצוות וחופה). או במילים אחרות: השכלה ומימושה הראוי.

המשנה רואה בחיים תהליך לינארי, אם אין מתקיימת מערכת ספיגת הערכים וההשכלה, התרבות והאחריות שבשלב הראשון, לא תתקיים ההצלחה בשלב השני (כח, בינה, זקנה – שהיא מנהיגות) ולא השלישי שהוא גמול החיים הארוכים והמשכה של התרבות.

לתפיסת המקורות שהזכרנו, האחריות לחינוך האדם  היא על ההורים ובהעדרם על הקהילה.  מערכת החינוך הציבורית אמנם מחליפה את חובת האב ליתומים אך היא למעשה כלי חברתי למעטים שהרבים והחברה נהנים ממנה. למעשה הורה שמפקיר את אחריותו האישית, כאילו הופך את ילדיו ליתומים. הם עלולים לגדוע את המהלך הטבעי של חיי האדם הישראלי ולשבש את המשכיות התרבות כולה. רק אחריות הורית לחינוך ראוי ומעמיק לערכים (תורה ותלמוד בלשון חז״ל) ואורחות חיים למימושם (מצוות בלשון חז״ל) יבטיחו זאת.

דילוג לתוכן