התקן עצמך ללמוד תורה – אבות ב, יב

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ; וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ; וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם.

07/12/2021
הרב פרופ' יהוידע עמיר
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ב

תולדותיו: רבי יוסי בן חלפתא, המזוהה כבעל משנה זו, היה תלמידו של רבי עקיבא וחברם של בני דור תלמידיו: רבי יהודה, רבי מאיר, אלישע בן אבויה ורבי שמעון. הוא היה רבו של רבי יהודה הנשיא חותם המשנה. על פי המסופר רבי יוסי הוסמך על ידי רבי יהודה בן בבא למרות האיסור החמור שהטילו הרומאים סמוך למרד בר כוכבא. רבי יהודה אף נהרג בשל עבירה זו. גם רבי יוסי התעמת לא אחת עם השלטונות, וגרסאות שונות בתלמוד מדברות על הגלייתו לפרובינציית "אסיא", ועל הגלייתו לציפורי.

מתוך הפרשנות המסורתית: הרמב"ם מתייחס בהרחבה לשאלת משמעה של התביעה 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' בפרק החמישי של הקדמתו לפירוש מסכת אבות ('שמונה פרקים'): "צָרִיךְ לָאָדָם שֶׁיְּשַׁעְבֵּד כֹּחוֹת נַפְשׁוֹ כֻּלָּם … וְיָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו תָּמִיד תַּכְלִית אַחַת, וְהִיא: הַשָּׂגַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, כְּפִי יְכֹלֶת הָאָדָם לָדַעַת אוֹתָהּ. וְיָשִׂים פְּעֻלּוֹתָיו כֻּלָּן: תְּנוּעוֹתָיו וּמְנוּחוֹתָיו וְכָל דְּבָרָיו מְבִיאִים לְזוֹ הַתַּכְלִית … שֶׁיָּשִׂים הַכַּוָּנָה בַּאֲכִילָתוֹ וּבִשְׁתִיָתוֹ, וּמִשְׁגָּלוֹ, וּשְׁנָתוֹ וִיקִיצָתוֹ, וּתְנוּעָתוֹ וּמְנוּחָתוֹ – בִּבְרִיאוּת גּוּפוֹ לְבָד. וְהַכַּוָּנָה בִּבְרִיאוּת גּוּפוֹ – שֶׁתִּמְצָא הַנֶּפֶשׁ כֵּלִים בְּרִיאִים וּשְׁלֵמִים לִקְנוֹת הַחָכְמוֹת וּקְנוֹת מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת וּמַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לַתַּכְלִית הַהִיא … זֹּאת הַמַּדְרֵגָה הִיא מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה מְאֹד וַחֲמוּרָה, לֹא יַשִּׂיגוּהָ אֶלָּא מְעַט מִזְעָר וְאַחַר הֶרְגֵּל גָּדוֹל.

התייחסותי:  "הַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ" – תלמוד תורה הוא מערכי היסוד של התרבות הדתית שכוננו חז"ל. הלימוד הוא עד היום מאבני היסוד של האתוס היהודי, דתי כחילוני. אנחנו נקראים לכונן את אורח חיינו על אדני התובנה שלימוד המקורות הרעיוניים, הסיפוריים ומעצבי-החיים של היהדות הוא הכלי לפילוס דרכנו היהודית והאנושית. מי שרואה בתורה 'מורשה' המסורה לה (דברים לג, ד), חזקה עליה שיצירתה, מרקם-חייה והמטען התרבותי והרוחני שתנחיל לדורות הבאים יהיו חלק משלשלת התפתחותה של היהדות. במובן זה, "כל מה שתלמיד וותיק" עתיד לומר, לחדֵש ולהפיק מתלמודו – הן כשימשיך ויטווה את החוט שטוו מורותיו ומוריו , הן כשיפלס דרך חדשה ומרדנית – אכן יהיה בבחינת "מה שנאמר למשה מסיני" (למשל ויקרא רבא כב, א).

רבי יוסי מבקש להעמיק בהבנת יסוד זה. הוא אינו מסתפק בקריאה ללמוד תורה ובהבטחה שיהדות המחר תצמח מלימוד מקורותיה של יהדות האתמול. הוא תובע מאתנו 'להתקין' עצמנו ללימוד זה, להניח ללימוד תשתית ראויה, להגיע אליו באורח נכון. הוא תובע מהלומדת ומהלומד להביא את עולם הערכים שלהם, את תובנותיהם ורגשותיהם, את עמידתם המוסרית והרעיונית אל בית המדרש. אחרת יהדות המחר שתצמח מתלמודנו תהיה פגומה, אחרת לא נשכיל להפיק ממה שאמרו לפנינו את מה שראוי ונכון שנאמר אנו. רק אם נבוא נכונים ללימוד, אם ניגש אליו כשרוחנו ונפשנו נכונה לדו-שיח התובעני עם מצוות העבר ועם ציוויי זמננו שלנו, נוכל לגדור עצמנו מהסכנה הכרוכה בעיוותי הדת, בפונדמנטליזם, בגזענות, בחרדה מהזר והשונה. רק אם נתקין עצמנו נכונה ללימוד נהיה רשאים לקוות ולהאמין שתורתנו תצמח כתורת אמת; שמה שנפיק מתלמודנו ירבה צדק ושלום, חירות ואהבת אלוהים ואדם; שמה שנבטא אנו בשפתינו אכן יהיה תורת ה'.

ולכל זה מציב רבי יוסי סייג חמור. אכן התורה היא "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", היא המורשת שאנו נושאים ומפתחים, לומדות  ומחדשות. אולם לעולם אסור לנו לשגות באשליה כאילו היא 'ירושה' לנו, כאילו עצם העובדה שהונחלה לנו ונמסרה לנו, הופכת אותה לרכושנו, לדבר מה 'שלנו'. על הירושה אין אדם עמל. הוא מקבל אותה מדורות קודמים. את התורה איננו מקבלים, אלא נושאים בקרבנו. רק אם נדע שמתן תורה הוא בבחינת 'חיי עולם' שנטעו בנו, רק אם נראה בה מטלה הולכת ונמשכת מדור לדור, תיעשה התורה לשלנו, תהיה התורה נחלתנו. הכרה זו, צניעות זו הנתבעת מהלומדת והלומד, היא הקרקע שעילה תצמח יכולתנו להתקין עצמנו ללימוד התורה, היא התשתית שמתוכה תיכון התעוזה להגיד את דברנו לפני ה' ועם בני האדם, ולהאמין שבכך אנו נוטלים חלק ביצירתה ההולכת ונמשכת של התורה.

דילוג לתוכן