הדרך הנכונה ללכת בה – אבות פרק ב' משנה א'

רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם.
וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת.
וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.
וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

07/12/2021
הרב יהורם מזור
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ב

תולדותיו: ר' יהודה הנשיא, בן הדור החמישי לתנאים. נשיא הסנהדרין ועורך המשנה. בכורו של רבן שמעון בן גמליאל והדור השביעי לשושלת שהחלה בהלל הזקן. על פי המסורת נולד ר' יהודה ביום שהוצא רבי עקיבא להורג, בתקופת גזרות השמד שלאחר כשלון מרד בר כוכבא. אחת הגזרות אסרה על ברית המילה האגדה מספרת שכשנודע לקיסר שראש הסנהדרין מל את בנו דרש להביא את ההורים יחד עם בנם. אותה מסורת מספרת גם כי מטרונה רומאית, אמו של מי שעתיד להיות אנטונינוס קיסר, ריחמה על הרך הנולד והוריו והחליפה את יהודה התינוק בבנה הערל שהוצג בפני קיסר. לימים היו הקיסר והרב ידידים נאמנים. ר' יהודה למד תורה מתלמידי ר' עקיבא ידיעותיו הרבות בלימודיו היו לו לעזר רב במפעלו העצום של ליקוט ועריכת המשנה. יחסיו הטובים עם השלטון הרומאי גרמו לכך שתקופת נשיאותו של ר' יהודה הייתה תקופת פריחה ליהדות ארץ ישראל. רבי יהודה הנשיא נקבר בבית שערים.

מתוך הפרשנות המסורתית:  הרמב"ם מפרש, את תחילת המשנה, שהכוונה היא לדרך האמצעית בחיי האדם. דרך שהוא ממליץ עליה בדרך כלל. הנדיבות היא הדרך האמצעית בין פזרנות וקמצנות והדבר נכון לגבי כלל מידות ההתנהגות של האדם.

התייחסותי: חלפו מאות שנים בין הנאמר במשנה א' בפרק א' לבין משנה א' שבפרק ב' שלמעלה. כבר צוין כי המסכת רואה בהתנהגותם הראויה של בני האדם את תכליתה, ואכן רבי (רבי יהודה הנשיא, המכונה בדרך כלל רבי סתם, כדי לומר כי גדולתו איננה זקוקה להסברים ולשמות נוספים) איננו שונה מקודמיו.

רבי מלמד אותנו כי האדם המקיים את המצוות טוב שירגיש סיפוק אישי מעצם קיום המצוות ובה בעת גם סביבתו, סביבת בני האדם, תהיה שבעת רצון ממנו. עולם קיום המצוות מחלק את מכלול המצוות בכמה אופנים. דרך אחת היא לחלק את המצוות בין אלו הנקראות מצוות שבין אדם למקום (אלוהים) ואלו הנקראות מצוות שבין אדם לחברו. הראשונות הן מצוות כמו תפילין, ארבעת המינים, מזון כשר ודומיהן. לקבוצה השנייה שייכות מצוות כגון צדקה, גמילות חסדים, ביקור חולים ועוד. בלשונו של רבי מצוות שבין אדם למקום הן מצוות שמהוות תפארת לאדם עצמו בלבד. לעומת זאת מצוות שבין אדם לחברו מהוות תפארת לאדם העושה אותן וגם תפארת לסביבה בה חי האדם.

רבי ממליץ, אם כך, להקפיד הרבה יותר במצוות שבין אדם לחברו על פני מצוות שבין אדם למקום, ובכל עת בה צריך אדם להתמודד עם העדפת קיום מצווה אחת על השנייה טוב לו שיבחר במצוות שבין אדם לחברו. גם את המשך דבריו של רבי ניתן להבין באותה הדרך. נתינת מטבע לעני – צדקה או גמילות חסדים נחשבת אולי כמצווה קלה, ואילו הנחת תפילין מסובכת יותר וגם דורשת זמן רב יותר. האם נכנה את מצוות הצדקה מצווה קלה ואת מצוות התפילין מצווה חמורה? – מלמד אותנו רבי כי קביעה אנושית מהי מצווה קלה ומהי מצווה חמורה כלל איננה רלבנטית. בעיקר משום שאף מצווה לא הוגדרה כבעלת משקל סגולי 'קל' או 'חמור' ואין אנו יודעים מהו השכר שאנו מקבלים על קיומן או אי קיומן של מצוות. בכל מקרה עלינו, כמקימי מצוות, להשתדל לעשות את מה שנראה לנו כישר וטוב ולהתמודד בצורה רצינית עם עולם קיום המצוות.

רבי מסכם את דבריו ומלמד אותנו שיעור נוסף המתייחס לעולם קיום המצוות והוא שיש מי שנמצא מעלינו ורואה ובוחן את מעשינו ובה בעת גם את ליבנו. האם נקרא לאותו גורם אלוהים או נקרא לו מצפון? זו כבר ההכרעה שלנו ואנו חייבים להתמודד ולתת לעצמנו את התשובה המתאימה.

 

דילוג לתוכן