האמונה והחיים – אבות, ד', ט"ו

רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים.
רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר: הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם, וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים:

08/12/2021
הרב פרופ' יהוידע עמיר
< /svg>
מסכת אבות,  פרקי אבות - פרק ד

תולדותם:  רבי ינאי הכהן, דור ראשון לאמוראי ארץ ישראל, זכה להיכנס למשנה משום שהיה  תלמידו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.

רבי מתיא בן חרש, תנא בן המאה השנייה לספירה, דור שלישי לתנאים. מוריו היו רבי אלעזר בן עזריה ורבי ישמעאל. חבריו ללימודים היו רבי שמעון בר יוחאי ורבי יאשיה. בעקבות כישלון מרד בר כוכבא ורדיפות הרומאים התכוון, יחד עם חכמים נוספים, לעזוב את ארץ ישראל ולעבור לחו"ל, אולם כשהגיעו סמוך לגבולות הארץ התחרטו וחזרו למקומם. מאוחר יותר היגר לרומי והקים שם את ישיבתו.

מתוך הפרשנות המסורתית: מיסורי  צדיקים: למה צדיקים נמשלים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה. נקצץ נופו, כולו עומד במקום טהרה. – כך הקב"ה משפיע להן טובה לרשעים בעולם הזה. כדי לטרדן ולהורידן למדרגה התחתונה.. (קידושין מ', ע"ב).  יצאנו מכלל רשעים, שאין לנו השלווה שלהם, ולכלל צדיקים לא הגענו. (ברטנורא).

התייחסותי: אמרתו של רבי ינאי הכהן קשה, פקוחת-עיניים, שאינה מהססת להתעמת עם יסודות אמונה מובנים-מאליהם-כביכול. המקרא מבקש ללמדנו, על פי רוב, שיש שכר ויש גמול אלוהי על מעשינו, שהרשעים דנים עצמם לאבדון ולייסורים, והצדיקים סופם לזכות לטוּבה ונחת. זו אמונה נינוחה, המקלה עלינו לבחור בטוב ולהתמודד עם מציאות הרוע והרשע בעולמנו האנושי. היא מבטיחה לנו שהבחירה בטוב אינה רק ראויה; היא גם נבונה. אולם פעמים רבות אין המציאות – האישית, החברתית והלאומית – נענית לאמונה תמימה זו. לא אחת נהנים דווקא הרשעים משפע; לא אחת סובלים דווקא אלה שלא חטאו ולא עשו עוול. ירמיהו יודע זאת. הוא מתריס "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד" (ירמיהו יב, 1). שהרי, מעבר להצלחת דרכם של הרשעים, עומד הנביא חסר אונים מול שלוותם, מול שוויון הנפש שבו הם מביטים בעוול שחוללו, בסבל שגרמו. וכך גם בעל מזמור ע"ג, שכולו התרסה וכאב, מדבר על הרשעים כעל " שַׁלְוֵי עוֹלָם" (תהלים ע"ג, 12). ואילו מבקשי הצדק, הנאבקים למען כינונו של עולם טוב יותר, מוצאים עצמם לא אחת מתייסרים נוכח כישלונם, נוכח שלוות הרשעים.

על רקע זה צומחת אמרתו של רבי ינאי. שני היבטים לה. ראשית, 'אנו', הוא וקהלו, איננו צדיקים ואיננו רשעים. אנו בני אדם המוצאים עצמנו פועלים טוב ורע, משיגים טוב-במידה ומחוללים מידה של רוע וסבל לאחרים. שנית, חלקנו כבני אדם אינו באותה התנסות מייאשת שבה הרִשעה משרה שלווה ורדיפת הצדק מחוללת ייסורים. אנו מצויים בתווך בין הנורמה המקראית של שכר ועונש, של גמול ראוי למעשינו, לבין המציאות הנגדית ההיא. אין בידינו משלוות הרשעים; אין בידינו מייסורי הצדיקים. אנו מצוּוים לבחור בטוב ככל יכולתנו, לגלות אמפתיה לסבל ככל שמגעת ידנו, להאמין בטוב השרוי בעולמו של האל ככל שמאפשרים ניסיונות חיינו האישיים והציבוריים.

האמרה השנייה מובאת  בשמנו של רבי מתיא בן חרש,. צירופה לאמרה הראשונה בא לרכך, להקל, להמתיק את הדיון. כל כולה עצה טובה וראויה. ראשית, אומר החכם, עלינו להיות נכונים לקדם כל אדם לשלום. בל נמתין לברכתו של האחר, גם זה שלפי הדרוג החברתי היה ראוי לו לקדמנו בשלום; אלא נשרה ברכה במגע עמו על ידי שניטול יזמה ונברך אותו. שהרי השאלה אינה מי יקדים ויברך, אלא האם יהיו מגעינו עם הנפגשות והנפגשים עמנו פגישות של שלום ואורה, או חלילה פגישות של איבה והסתגרות. ובמישור אחר, קורא לנו מתיא בן חרש לדבוק תמיד ב'אריות' ולא ב'שועלים', במפלסי הדרכים ובמעצבי אמות-המידה המעולות ולא במסתפקים בעשייה רדודה ונרפית. אפשר שבקרב המעולים נחוש כ'זנב'; מכל מקום עדיפה תחושה זו על התחושה הכוזבת של היות 'ראש לשועלים', מוביל הדרך אל הלא-כלום.

אם חלקה הראשון של אמרת מתיא נתפסת כמסבירת פנים לכל אדם, יהא מעמדו ושקלו אשר יהא, חלקה השני עול ליצור רושם של אליטיזם. ולא היא. ה'אריות' שעליהם הוא מדבר אינם האצולה – לא האצולה הפוליטית, לא הכלכלית ולא החברתית. הם מי שמעזים, שתובעים מעצמם יותר, שחיים חיי אדם לאמתם.

דרך האריות פתוחה לפני כל אחת ואחד, ממש כשם שדרך השועלים עלולה לפתות כל אחד ואחת. הבחירה כולה בידינו.

דילוג לתוכן